יום שני, 7 ביולי 2014

הרהורים על מדינה שאיבדה את הדרך וחצתה את הקווים.

כל מי שמכיר אותי, יודע שאני בחורה אופטימית שתמיד רואה את חצי הכוס המלאה, ואת האור בקצה המנהרה.
אבל בימים אלה האופטימיות שלי נעלמת.

קשיים לא הפחידו אותי ומלחמות ישראל הם חלק בלתי נפרד מהחינוך ובית הגידול שלי כמו כל יתר בני דורי.
בעת תקופת ההמתנה לפני מלחמת ששת הימים יצאתי כתלמידת כיתה י"א בבית ספר עירוני ג בחיפה לשירות לאומי. שיכנו אותנו במחנה נורית, בסיס גדנ"ע בימים ההם, ויצאתי למלא שקים של חול ולעבודת חקלאות בשדות המושבים.

בלילה השני החלה המלחמה בג'נין, שמענו קולות של מטוסים ושריקות פגזים שחלפו מעלינו ולא זכורה לי תחושה של פאניקה או פחד.
גם ההורים לא מיהרו ובאו, כי לא היו אמצעי תקשורת והם סמכו על צוות בית הספר שישמור על הילדים. חזרנו הביתה ביום שחרור ירושלים, האופוריה הייתה בכל פינה, ואלבומי ניצחון הופיעו בחנויות כפטריות לאחר הגשם. 
זכורה לי התמונה של דוד בן גוריון בעיתון "דבר השבוע" על השולחן בסלון והאמירה הברורה שלו שיש להחזיר את השטחים.   כולם צחקו ואמרו שדעתו השתבשה עליו. האומנם?


את מלחמת יום הכיפורים עברתי כאשת קצין בספינות הטילים, אימא צעירה שלה תינוק בן חודשים מספר.
המלחמה החלה בצהרי יום כיפור כאשר הצפירה תפסה את גיסתי ירדנה ואותי מטיילות בדרך לנווה שאנן עם העגלות שבהן יושבים בשלווה סער וורד תינוקות שגדלו והיום עברו את גיל הארבעים.
המלחמה ארכה חודשים ארוכים. זכורה לי הניגודיות בין מראות הטבע המקסימים של חודש אוקטובר לבין הידיעות הנוראיות שהופיעו בעיתונות ובטלוויזיה.
אני יצאתי כל בוקר לעבודה במועדון הנוער העובד בשק"ם חיפה.
שם בעבודה נתקלתי בשכול הנורא.
ראיתי את קצין העיר מגיע לציפורה, אשת הקשר שלי בשק"ם חיפה ומודיע לה שבנה נהרג. את הבעת הפנים של האם שהודיעו לה שהארץ אכלה את בנה, אני לא אשכח.
במהלך השנים בנינו את הבית בזיכרון יעקב במו ידינו והבאנו בעלי מלאכה מכפר בקע אל ערביה. הנגר שליווה את הבניה במשך שלוש שנים הביא מדי פעם נער צעיר לעזרה כשוליה.
שנה לאחר תום הבניה אנחנו רואים את התמונה שלו בעיתון ולמטה כתוב זה החשוד ברצח של שני השוטרים בכביש שבעים. להודות על האמת אז נכנסו הפחדים הראשונים ללב.

במלחמת המפרץ הראשונה ניהלתי את בית ספר "שבח" בתל אביב. התלמידים עברו מראות של פיגועים בשכונת התקווה ובכל הנחישות המשכנו בסדר יום סדיר, שערי בית הספר נפתחו כל בוקר וצוות המורים המשיכו את השגרה.

כשיצאנו בשנת 1994 לשליחות בפריז קיבלנו בתדהמה את ההודעה על רצח ראש הממשלה יצחק רבין. ראש השבט קדח וקדח בקיר בכעס ותסכול.  ביום שלמחרת, יום ראשון, נערכנו לכינוס אבל בחצר בית הספר הישראלי ברובע ה-19.

כמנהלת אורט השומרון בבנימינה דאגתי מאוד שההסעות יגיעו בבוקר בשלום ויצאו ללא פגע אחר הצהרים. והשכול הגיע כאשר בפיגוע בתחנת הרכבת בבנימינה איבדתי בוגרת מקסימה ארמי חנית ז"ל .

את האינתיפאדה של שנות 2000 ניסינו לאחות בפרויקט שלום. אותו הובילו מורה התאטרון אביעד והיועצת ענת הוד מבית הספר שלנו עם צוות מורים ותלמידים של בית ספר התיכון בפארדיס. פרויקט שנמשך מספר שנים ובמסגרתו הועלה מחזה על שלום והקבוצה נסעה לחו"ל.
אני מסתכלת על היונה ורואה כמה שהיא חבולה.
ולמרות הכל ואף על פי כן גידלנו ראש השבט ואנוכי משפחה לתפארת באהבה ובשמחה רבה. ומשחקי המונדיאל מהווים בשעות קשות אלו אי של שפיות.

אבל השבועות האחרונים הכניסו בי הרהורים ותהיות.
לא זכורה לי התלהמות כמו שבאה לביטוי בימים קשים אלו. ביטויים של שנאה וקריאה למוות משני הצדדים מאפילים ומערפליים את הראייה האופטימית שלי. 
האם לארץ שבה תרבות הריאלטי במדיה התקשורתית שולטת,
תרבות של עגנון וביאליק נדחקת ובמקומה דלות לשונית שולטת, 
תרבות שלטון והון דורסת ובוזזת,
תרבות של רבנים שמפיצים בורות והדרת נשים,
תרבות הדיבור חרשת וצועקת,
מלחמת אחים שגוברת על ערכים, 
תרבות האנשים במרחבים הציבורים זו תרבות של אני ואפסי עוד......
האם לארץ הזו פיללתי??



3 תגובות:

  1. כל מילה בסלע.

    השבמחק
  2. כל מתקפה של אחד הצדדים מביע עוד מתקפה מהצד השני,זה מעגל סגור והוא לא יפסק עד ששני הצדדים יפסיקו לתקוף

    השבמחק
  3. כל צד חושב שהוא הצודק אבל אף אחד מהצדדים לא מביא צדק

    השבמחק

אשמח לקרוא מה דעתכם על פוסט זה