הפוסט הזה מתחיל בהתנצלות שלי לקוראים הנאמנים של הבלוג.
בימים הראשונים של חודש ינואר פרסמתי פוסט שהכותרת שלו הייתה - הספירה לאחור החלה לקראת המפגש עם הסקיפר שסיים את חציית האוקינוס האטלנטי.
הפוסט הסתיים במשפט " יש לי תחושה של מתח באויר כמו לפני דייט עם בחור חדש. האמת שהנסיון שלי בדייטים שואף לאפס ואני מתלבטת איזו שמלה אלבש ואולי מכנסים יותר מחמיאים לגזרה? והשיער אסוף או פזור, ואיך האיפור ועל מה נדבר?"
רבים מהקוראים היקרים נשארו במתח וביקשו לדעת איך היה המפגש המחודש.
התגובה הכי משעשעת למשפט הזה בא מבלוגרית במשפחה שאמרה עזבי שטויות הוא יעדיף אותך ללא בגדים והיא צדקה.
הייתי זקוקה לתקופה של שקט כדי שאוכל להעלות על הכתב את התחושות שלי ושלו במפגש המחודש, ולא אכביר בתיאורים כדי שלא אתחרה בספר חמישים גוונים של אפור ואז בני המשפחה יאמרו : אמא זה טו מאץ אינפורמשיין.
ובכל זאת הפגישה עם הסקיפר אהוב לבי, לאחר חמישים יום של פרידה, הולידה פוסט רומנטי על גוונים של אהבה.
בתחילה היה הגוון הכחול של האוקיינוס האטלנטי שהסקיפר חלם לחצות, ואז נוספו נקודות הציון הצהובות שנשלחו מדי לילה והן היו עבורי האותות שהרגיעו ולהם ציפיתי מדי ערב כמו אהובת הספן.
את הגוון האפור פגשתי בבוקרו של ה-28 לדצמבר שזהו יום הנישואין שלנו שהתרחש במאה הקודמת.
הגוון האפור של הגעגועים העמיק ככל שדפדפתי יותר ויותר בתמונות הנוסטלגיה.
בימים הראשונים של חודש ינואר פרסמתי פוסט שהכותרת שלו הייתה - הספירה לאחור החלה לקראת המפגש עם הסקיפר שסיים את חציית האוקינוס האטלנטי.
הפוסט הסתיים במשפט " יש לי תחושה של מתח באויר כמו לפני דייט עם בחור חדש. האמת שהנסיון שלי בדייטים שואף לאפס ואני מתלבטת איזו שמלה אלבש ואולי מכנסים יותר מחמיאים לגזרה? והשיער אסוף או פזור, ואיך האיפור ועל מה נדבר?"
רבים מהקוראים היקרים נשארו במתח וביקשו לדעת איך היה המפגש המחודש.
התגובה הכי משעשעת למשפט הזה בא מבלוגרית במשפחה שאמרה עזבי שטויות הוא יעדיף אותך ללא בגדים והיא צדקה.
הייתי זקוקה לתקופה של שקט כדי שאוכל להעלות על הכתב את התחושות שלי ושלו במפגש המחודש, ולא אכביר בתיאורים כדי שלא אתחרה בספר חמישים גוונים של אפור ואז בני המשפחה יאמרו : אמא זה טו מאץ אינפורמשיין.
ובכל זאת הפגישה עם הסקיפר אהוב לבי, לאחר חמישים יום של פרידה, הולידה פוסט רומנטי על גוונים של אהבה.
הגוון האפור של הגעגועים העמיק ככל שדפדפתי יותר ויותר בתמונות הנוסטלגיה.
והמפגש?
המפגש התרחש בשדה התעופה של מקסיקו סיטי, הדלתות של אולם הנחיתה נפתחו ונסגרו ושיירת היוצאים הייתה רבה ורמת הציפייה שלי עלתה ועלתה. ובעוד אני חושבת אם נתנשק או רק נתחבק, הופיע בפתח בחור צעיר רזה מחייך ואז הכל היה טבעי, ללא שאלות או מבוכות, כאילו שהמחצית שבי מצאה את השלם ורגע הפגישה היה בגוון ורוד זוהר עם פעמונים ברקע כמו בסרטים.
בהמשך הגיעה ההפתעה, הסקיפר הביא לי תעודת נישואין שערכו אותה זקני שבט המאיה ,
אני מיהרתי ועניתי כן, וכמובן שאת ההצעה מימשנו בירח דבש בגוון של זהב.
את הגוון השחור מצאתי באותיות שנכתבו ביומן המסע ובו מספר הסקיפר על הגלים הגבוהים ששטפו את הסיפון, את הרגעים הקשים בימים הראשונים שהגוף התנגד לטלטולים וההקאות היו חלק בלתי נפרד מסדר היום, ואז מגיעים התיאורים של השקיעות והזריחות ומרחבי האוקיינוס ובאופן מפורט ביותר כל תהליך הדייג שבו מתמודד האדם מול הדג העקשן. מזכיר את הזקן והים של ארנסט המינגווי.
הגוון הסגול העמוק נמצא בשירים שהסקיפר כתב לי בעת ערביים ובמשמרות על הגה הספינה לפנות בוקר.
כשהיינו חברים עדיין שלחנו מכתבים אחד לשני , לקחנו דף נייר עט ופיזרנו עליו אותיות ומילים אשר חיברו בינינו רגשות, חוויות, מחשבות, ומעשים ובחלוף העתים עברנו למשפטים קצרים בטלפון או לסימנים מצומצמים במיילים ובוואס אפ. אין כמו מילה כתובה שמרכיבה משפט בשיר, משפט של אהבה.
את הגוון הירוק אני מוצאת במשפחה שצמחה וגדלה ומהווה מקום של שמחה, שותפות ובסיס איתן לחיי האהבה והזוגיות. במהלך השבוע עדכנתי את הסקיפר על העשייה של הילדים ובני הזוג, ובבוקר על כוס קפה עלו האנקדוטות שמספרים הנכדים הגדולים ומעשי הקונדס של הקטנים. יצאנו לשוק וכמובן שרכשנו חולצות לכל השבט שעולה לגבעת התמנון, אהבה בלי מילים.
כמו שסבתא מרים הייתה אומרת בלי עיין הרע!
המשפט שכתב אלמוני או פלוני, מסכם נפלא את התובנות שלי מההרפתקה האחרונה של חיי הזוגיות: "אהבה חייבת להילמד ולהילמד שוב , אין סוף לזה" .
