כשהתותחים רועמים המוזה שותקת

אני בחורה מאוד מסודרת ומקיימת הבטחות, אבל בתקופת מבצע או מלחמה " צוק איתן" אני מרגישה קושי רב לשבת ליד המקלדת ולכתוב. אולי מתוך חשש שמשקעים קודמים של פחד וחשש יעברו את המחסומים ויעלו למודעות ואולי הכאב הגדול של האובדן והשכול יעלה שוב דמעות שאי אפשר לעצור. 
ובכל זאת התחלתי לכתוב תוך רצון לתעד את הדברים הקטנים שאינם בחדשות ויוצרים את האווירה המשפחתית.

גיסתי שושי גרה בראשון לציון והיא עוברת את המלחמה בין אזעקה לרגיעה בממ"ד. עידכונים מידיים של הבומים, היירוטים והנפילות מועבר מיידית בווטסאפ. האפליקציה מקבלת חיים וכולם מעבירים מידע היכן הם נמצאים ומה קורה. כאשר עלתה ידיעה על הנופלים, ראש השבט נזף עקב חוסר הרגישות ומיד כולם התיישרו לימין.

חולי הבת המאומצת מארגנטינה תמיד נתפסת במצבים מביכים, או באמבטיה או באוטובוס. מאי נמצאת בצו שמונה ויונית יוצאת ונכנסת למרחב המוגן - חדר המדרגות. סוף סוף מכירה את השכנים.

כדי להתגבר על החרדות התחילה יונית לאסוף תרומות לחיילי צהל

ועשתה זאת בכבוד. כולם התגייסו למשימה הירקן, החברות בארץ 

ובחו"ל ואפילו רופאת השיניים של ראש השבט תרמה משחות שיניים 

לחיילים.

את ארוחת השבת הדו- שבועית קיימנו בעיתה, והיא הוקדשה לעורף האיתן שמפגינה משפחת צוק גביעים ומדליות הוענקו לכל בני המשפחה אשר שומרים על רוח איתנה.

בשבוע זה התארחה אצלנו משפחה מכפר עזה ובפעם הראשונה שמענו ממקור ראשון מהי המשמעות לחיות 14 שנים באווירה של צבע אדום.
ראש השבט נשא תפילה לשלום החיילים,איחל החלמה לפצועים ושלח תנחומים למשפחות הנופלים.

 בשיחה ביני לבינו הוא מעלה את התסכול שהדור שלנו פספס את חלון ההזדמנויות להביא שלום. חשבנו שהבנים לא יצטרכו להלחם והתבדינו. האם נגיע למצב של שלום דקה לפני שהנכדים יגיעו לגיל גיוס?
כבר היום אנחנו רואים את השריטות שמבצע צוק איתן מותיר בילדים. עגור בן הארבע מספר על עזה כאילו זו הייתה אגדה של האחים גרים והנכדה תמר שומעת קול מטוסים ומצטמררת ועיטם מעדיף לישון בממ"ד ליתר בטחון. 

 על התחושה הזו שהדור שלנו פספס את ההזדמנות לשלום כתבה אסתי הפנסיונרית שהיא האחות של גיסתי. היא גרה בחיפה, ועבדנו במספר פרויקטים לאורך שנים יחד וכמובן שהיא חברה שלי בפייסבוק.
בימים אלו של מבצע צוק איתן היא פרסמה פוסט בשם המאזן המלחמתי שלי, פוסט  שדגדג לי בלב. 

המאזן המלחמתי שלי או כיצד לא התגשמה נבואתו של אבא שלי:
כשהייתי קטנה קטנה, אבא שלי קבע שכאשר אהיה גדולה לא יהיה יותר צורך בצבא... אז ככה:
1956 - אני בת 4 - מלחמת סיני. אבא מגויס כדי לשמור עלינו, אנחנו אצל סבתא יחד עם אימא שכרסה בין שיניה.
1967 - אני בת 15 - מלחמת ששת הימים. אבא שוב מגויס.
1969-1970 - מלחמת ההתשה. אני חיילת בצבא שאמור היה כבר לא להיות... (חלומו של אבא שלי, זוכרים?)
1973 - אני בת 21 - מלחמת יום כיפור. אבא בבית אבל אותי מגייסים למילואים כדי לשמור עליו.
1982 - אני בת שלושים - מלחמת לבנון הראשונה. אני כבר אימא בעצמי. יש לי ילדה בת שנתיים וחצי וילדה בת שלושה חודשים.
1991 - אני בת 39 - מלחמת המפרץ הראשונה. יש לי כבר שלושה ילדים שצריך לשמור עליהם מהטילים של סדאם.
2002 - אני בת 50 - מבצע חומת מגן.
2003 - אני בת 51 - מלחמת המפרץ השנייה.
2006 - אני בת 54 -אני כבר סבתא. יש לי נכדה. מלחמת לבנון השנייה. הבן שלי , חייל בצנחנים, שומר עלי.
2008 - עופרת יצוקה...
2012 - עמוד ענן...
2014 - צוק איתן.......
עוד רגע אני בת 62.... יכול להיות ששכחתי מלחמה או שתיים. קורה.
הנכדה שלי בת 10. עוד שמונה שנים גם היא תתגייס לצבא ותשמור על אימא שלה. היא הנינה של אבא שלי.

אני אפילו לא מעלה על דל שפתותיי את ההבטחה: "כשתהיי גדולה כבר לא יהיה צורך בצבא...".
הלוואי שאתבדה.

ובתקווה לימים שקטים ונייחל להגשמת חזון אחרית הימים:

 וְכִתְּתוּ חַרְבֹתֵיהֶם לְאִתִּים וַחֲנִיתֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת
 לֹא יִשְׂאוּ גּוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּן עוֹד מִלְחָמָה:
 (ד) וְיָשְׁבוּ אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ

ארוחת ליל שבת בבית צוק .... גם איתן מוזמן

בחדשות אמרו שהפסקת האש בדרך לכן בשקט התיישבתי לכתוב את הפוסט השבועי כדי לשמור על השגרה. ואז אזעקה......נעלמה השגרה.
ובכל זאת לאחר עשר דקות המתנה החלטתי לשבת ולכתוב על ארוחת ליל שבת שנערכה בצל מבצע צוק איתן.

בעת השליחות במקסיקו גילינו את החשיבות הרבה של הארוחות המשפחתיות בקהילה החלבית. בכל ליל שבת מתכנסת כל המשפחה בבית הסבתא.

במשך שעה או יותר מדברים ומתעדכנים ברכילות ובעשייה המשפחתית ואחר מתיישבים ליד שולחן רחב ממדים הבנים הכלות , הבנות והחתנים, כל הנכדים ותמיד מוזמנים אורחים לשולחן.
הארוחה כוללת מאכלים מסורתיים שעברו מאם לבת בקהילה הסורית בעיר חאלב. תמונות של מגשים מלאים באורז וקציצות "קיפה" וריחות של תבלינים הם חלק בלתי נפרד מהזיכרונות שלי ממקסיקו.
אהובי ואנוכי זכינו להתארח במשפחות רבות והמארחת תמיד דאגה ל"קיפה" צמחוני מיוחד עבורי. 
כשחזרנו החלטנו לאמץ את המפגש המשפחתי והודענו למשפחה שאנחנו פותחים שולחן אחת לשבועיים והם מוזמנים.
המפגש מתחיל בשליחת הודעה בפייסבוק פתיחת אירוע ושליחה למוזמנים.

ביום רביעי קניות אצל רמי לוי וסידור המקרר, ביום חמישי סידור השולחן שכולל שולחנות, כיסאות, מפות, מפיות, כוסות יין ומים, צלחות וסכו"ם. 
ביום שישי סידור שמות ומקומות, כיפות, סידור, יין וחלות.

כל נושא הבישולים נעשה על ידי גלילה, והדודות שושי וטובה, אני רק
סו שף.

בשלוש מתחילים בני המשפחה להגיע. בהתחלה מגיעות חולי וגלית הבנות המאומצות שלנו (עולות חדשות מדרום אמריקה)ואחר כך דודה שושי , נעה הגדולה ומאי וכמובן עוגת התפוזים של שושי.

ואז מגיעים דודה טובה ודוד יוסי, אביה וטליה וכמובן סידורי הפרחים.
זה המקום לומר שכל סידורי הפרחים של טובה מקסימים.

טקס הקפה והעוגה מתקיים במרפסת והוא מציין את תחילת השבת.

הכינוס סביב השולחן מתחיל בקריאת "העשייה השבועית" וראש השבט מציין מה קרה בשבועיים האחרונים ומחלק מדליות גביעים למצטיינים בפעילות בגבעת התמנון בתחרויות ספורט או בעשייה ערכית. 

כמובן שהוא לא שוכח לציין ימי הולדת ואירועים בתחום הקריירה.

את הברכה על  הנרות מברכת הנכדה תמר שהיא אם השבת, וברכה על היין מתחלקת בין ראש השבט והנכדים. כולם מחכים לברכת ה"מוציא" וחתיכות החלה מתנופפות מראש השולחן עד אחרון המסובים. 

קדימה אוכל.......
אחר כך מתקיים הטקס של חלוקת העוגות הנפלאות שאותן אופה כלתי הילית כל שבועיים,אין מה לומר שפית אמיתית.

בהמשך הערב הנכדים יורדים לשחק בחצר והמבוגרים מדברים... ומדברים.... ומדברים.

אירוע ליל השבת האחרון היה בשיא של מבצע צוק איתן. אבל במשפחת צוק עומדים איתן וכמעט כולם הגיעו מאזור המרכז ומחיפה וכמובן שהוכן ממ"ד "נגד עין הרע".

כפנסיונרית כיף לי לעמוד בצד ולראות את מארג היחסים שנרקם במהלך ארוחות השבת בין בני המשפחה.
אני מאמינה שהחוסן של עם מגיע מהחוסן של המשפחה, ומארוחות השבת אני שואבת אנרגיה להמשך העשייה בעת שלום ובעת מבצע.
באיחולי שלום על ישראל נסיים את הפוסט שנכתב בעת מבצע צוק איתן.

חלקה 63 - מלחמה בין חורש טבעי לכרישי הנדל"ן

שלושים ושלוש שנים חלפו מאז שרכשנו כזוג צעיר את חלקת האדמה בזיכרון יעקב, חלקת אדמה בתולית בלב חורש, והתחלנו לבנות את בית החלומות. בית צנוע שנבנה בעשר אצבעות, שענה על החלום והרצון לגור באזור כפרי שבו מהחלון רואים ירוק, רואים רחוק.

"האדם מתכנן ואלוהים צוחק" זהו תרגום צולע של ביטוי בשפת אידיש שאימי הייתה משתמשת, ואכן, הגורל והסיבות  הביאו לכך שלא נכנסנו לגור בבית. לפני ארבע שנים חזרנו, החלטנו לגור בבית מול החורש הירוק, ובשמחה הפכנו את הבית שנבנה לזוג צעיר ושלושה ילדים לבית של סבא וסבתא עם שמונה נכדים.

את החורש שממול הבית ניצל ראש השבט לפעילות משותפת שבה הנכדים לומדים הישרדות טבע וסביבה. חזירי הבר התרגלו לתוספת האנושית והשמחה גדולה.

ואז בוקר אחד לפני חודש, ראיתי בזוית העין מודעה תלויה על לוח עץ. האמת שבתחילה לא ניגשתי לקרוא, אבל הידיעה הבלתי פתורה הציקה לי ובערב התקרבתי וקראתי בעיון את האותיות הקטנות.

וזה נוסח המודעה:
מבקשים לשנות יעוד הקרקע מאזור מלונאות ונופש לאזור בניה
בחלקה הנמצאת בין קואורדינטה X:195597 וקואורדינטה Y:720704

תרגום לפנסיונרית אומר שאזור החורש שנמצא בין רחוב יגאל אלון לרחוב פיינלס, שטח שמיועד למלונאות ונופש יהפוך לשטח של מגורים.
כל החורש הטבעי שבו עדיין ניתן למצוא את הפרחים והשיחים של החורש הארץ ישראלי יעלמו כי ברור שבשלב זה או אחר יבנו על החלקות למגורים של בתי קרקע. אולם המתכנן השאיר את חלקה 63 וייעד אותה לריאה ירוקה שמיועדת למלונאות ונופש!!!!

ניסיתי לבדוק בטאבו מי בעל הקרקע שירוויח משינוי זה אולם הנסח חסום והמידע אינו עולה.

בגבעת עדן כבר בנו שיכונים, בעדן אין כבר מתכננים גורדי שחקים
וגם חלקה 63 עומדת בפני בינוי של 36 יחידות בעלי אופי בלתי ידוע.
אומנם אני פנסיונרית אבל אני חובשת קסדה ויוצאת לוועדה המחוזית לייצג את חלקה 63 ומבקשת לדחות את בקשת שינוי יעוד הקרקע מספר 353-0122184.

כל אוהבי הטבע בזיכרון יעקב שרואים את המגמה שהופכת את המושבה לעיר מוזמנים להצטרף ולהתנגד.
מספר שפורסם לקבלת פרטים: 0507676276 
זהו הקשר למשרד עורכי הדין ועמו שוחחתי ארוכות.
הבקשה שלי היא הניחו לפיסת הקרקע הירוקה האחרונה ושהאזור ימשיך להיות חורש מפלט למשפחת חזירי הבר ולאוהבי הטבע. 

את הכפפה הרימו עיתון הגפן והכתב דוד בר-יוסף בגיליון 923.
זהו רבותי המידע קיים מי ממשיך את המאבק נגד הפיכת המושבה לעיר?

הרהורים על מדינה שאיבדה את הדרך וחצתה את הקווים.

כל מי שמכיר אותי, יודע שאני בחורה אופטימית שתמיד רואה את חצי הכוס המלאה, ואת האור בקצה המנהרה.
אבל בימים אלה האופטימיות שלי נעלמת.

קשיים לא הפחידו אותי ומלחמות ישראל הם חלק בלתי נפרד מהחינוך ובית הגידול שלי כמו כל יתר בני דורי.
בעת תקופת ההמתנה לפני מלחמת ששת הימים יצאתי כתלמידת כיתה י"א בבית ספר עירוני ג בחיפה לשירות לאומי. שיכנו אותנו במחנה נורית, בסיס גדנ"ע בימים ההם, ויצאתי למלא שקים של חול ולעבודת חקלאות בשדות המושבים.

בלילה השני החלה המלחמה בג'נין, שמענו קולות של מטוסים ושריקות פגזים שחלפו מעלינו ולא זכורה לי תחושה של פאניקה או פחד.
גם ההורים לא מיהרו ובאו, כי לא היו אמצעי תקשורת והם סמכו על צוות בית הספר שישמור על הילדים. חזרנו הביתה ביום שחרור ירושלים, האופוריה הייתה בכל פינה, ואלבומי ניצחון הופיעו בחנויות כפטריות לאחר הגשם. 
זכורה לי התמונה של דוד בן גוריון בעיתון "דבר השבוע" על השולחן בסלון והאמירה הברורה שלו שיש להחזיר את השטחים.   כולם צחקו ואמרו שדעתו השתבשה עליו. האומנם?

את מלחמת יום הכיפורים עברתי כאשת קצין בספינות הטילים, אימא צעירה שלה תינוק בן חודשים מספר.
המלחמה החלה בצהרי יום כיפור כאשר הצפירה תפסה את גיסתי ירדנה ואותי מטיילות בדרך לנווה שאנן עם העגלות שבהן יושבים בשלווה סער וורד תינוקות שגדלו והיום עברו את גיל הארבעים.
המלחמה ארכה חודשים ארוכים. זכורה לי הניגודיות בין מראות הטבע המקסימים של חודש אוקטובר לבין הידיעות הנוראיות שהופיעו בעיתונות ובטלוויזיה.
אני יצאתי כל בוקר לעבודה במועדון הנוער העובד בשק"ם חיפה.
שם בעבודה נתקלתי בשכול הנורא.
ראיתי את קצין העיר מגיע לציפורה, אשת הקשר שלי בשק"ם חיפה ומודיע לה שבנה נהרג. את הבעת הפנים של האם שהודיעו לה שהארץ אכלה את בנה, אני לא אשכח.
במהלך השנים בנינו את הבית בזיכרון יעקב במו ידינו והבאנו בעלי מלאכה מכפר בקע אל ערביה. הנגר שליווה את הבניה במשך שלוש שנים הביא מדי פעם נער צעיר לעזרה כשוליה.
שנה לאחר תום הבניה אנחנו רואים את התמונה שלו בעיתון ולמטה כתוב זה החשוד ברצח של שני השוטרים בכביש שבעים. להודות על האמת אז נכנסו הפחדים הראשונים ללב.

במלחמת המפרץ הראשונה ניהלתי את בית ספר "שבח" בתל אביב. התלמידים עברו מראות של פיגועים בשכונת התקווה ובכל הנחישות המשכנו בסדר יום סדיר, שערי בית הספר נפתחו כל בוקר וצוות המורים המשיכו את השגרה.

כשיצאנו בשנת 1994 לשליחות בפריז קיבלנו בתדהמה את ההודעה על רצח ראש הממשלה יצחק רבין. ראש השבט קדח וקדח בקיר בכעס ותסכול.  ביום שלמחרת, יום ראשון, נערכנו לכינוס אבל בחצר בית הספר הישראלי ברובע ה-19.

כמנהלת אורט השומרון בבנימינה דאגתי מאוד שההסעות יגיעו בבוקר בשלום ויצאו ללא פגע אחר הצהרים. והשכול הגיע כאשר בפיגוע בתחנת הרכבת בבנימינה איבדתי בוגרת מקסימה ארמי חנית ז"ל .

את האינתיפאדה של שנות 2000 ניסינו לאחות בפרויקט שלום. אותו הובילו מורה התאטרון אביעד והיועצת ענת הוד מבית הספר שלנו עם צוות מורים ותלמידים של בית ספר התיכון בפארדיס. פרויקט שנמשך מספר שנים ובמסגרתו הועלה מחזה על שלום והקבוצה נסעה לחו"ל.
אני מסתכלת על היונה ורואה כמה שהיא חבולה.
ולמרות הכל ואף על פי כן גידלנו ראש השבט ואנוכי משפחה לתפארת באהבה ובשמחה רבה. ומשחקי המונדיאל מהווים בשעות קשות אלו אי של שפיות.

אבל השבועות האחרונים הכניסו בי הרהורים ותהיות.
לא זכורה לי התלהמות כמו שבאה לביטוי בימים קשים אלו. ביטויים של שנאה וקריאה למוות משני הצדדים מאפילים ומערפליים את הראייה האופטימית שלי. 
האם לארץ שבה תרבות הריאלטי במדיה התקשורתית שולטת,
תרבות של עגנון וביאליק נדחקת ובמקומה דלות לשונית שולטת, 
תרבות שלטון והון דורסת ובוזזת,
תרבות של רבנים שמפיצים בורות והדרת נשים,
תרבות הדיבור חרשת וצועקת,
מלחמת אחים שגוברת על ערכים, 
תרבות האנשים במרחבים הציבורים זו תרבות של אני ואפסי עוד......
האם לארץ הזו פיללתי??