יום הולדת הנה בא... איך מארגנים פסטיבל שישים?

 שש עשרה בנובמבר, צלצל השעון והגיע גיל השישים.

אז איך חוגגים?

מסעדה זו אופציה , אבל קצת יקר, קצת קצר והרבה קלוריות.....

אז אמרתי לראש השבט שאני באמת לא רוצה יום הולדת אבל על פסטיבל שישים אני לא מוותרת.

הוא מסתכל עלי למעלה למטה ושוב למעלה ואני מפרשת זאת: כן יקירתי....

אז איך מארגנים פסטיבל?

קודם כל שלחתי מייל לכל המשפחה המורחבת,  לאחים לגיסות, לאחייניות ואחיינים, לבני דודים ובני דודות ולכל מי שאהבה נפשי.

 ההכרזה יצאה ובה נאמר ששנת השישים שלי היא פסטיבל משפחתי והמתנה שלהם היא הנוכחות וההשתתפות ללא תנאי......
אחת התגובות המרגשות היה הפוסט שכתבה בתי בבלוג אמאעובדת.

פרק א: הארגון והתיאום

 קודם כל, יש לקחת  בחשבון שגיל המשתתפים הוא משנה ועד שבעים, ומה לעשות כשעוברים השנים ומגיעים לגיל שישים, לפעמים שוכחים שפעילות עם ילדים כרוכה בטיטולים, עגלות, מטרנה, בגדים להחלפה, מים, ובמבה לעת צרה.
לכן כל הפעילויות עברו תהליך של דמיון מודרך כדי לראות את ההתאמה למשתתפים.
נכנסתי לאינטרנט והתחלתי לחפש מדריכים לטיולי משפחות ויש בשפע כמו הדרכה לטיולי משפחות  וקיימים אתרים נוספים וטובים.
 המלצה חמה מניסיון אישי, כדאי לשתף מדריך או מדריכה בפעילות המשפחתית כי זה משדרג באופן משמעותי את הפעילות.
   
היו הרבה טלפונים, מיילים ופרפרים בבטן, יגיעו או לא יגיעו, מתאים לא מתאים.....בכל זאת שבת בבוקר זו המנוחה של כולם.
אבל כולם הפתיעו ובקיצור הגיעו.
עם היושב במרומים ביררתי לפני הפעילות את מזג האויר, ובקיצור יוצאים לדרך.

הפעילות הראשונה  בנחל השופט.

התנסות ראשונה עם המדריכה שילגית היימן שידעה לשעשע את הצעירים ולנו למבוגרים הראתה פינות קטנות וחבויות קרובות לבית.

הפעילות השניה בקעת בית שאן

לאחר חודש יצאנו לפעילות של טיול וזמר בהדרכתה של  שירי בן דב לטייל ולשיר. 

המסלול עבר בעמק המעיינות וכלל תצפיות על גאון הירדן  הרי הגלעד והר הגלבוע, גם טיפסנו על תל צמד (מישהו שכח שזה פסטיבל שישים) והילדים נכנסו למעיין הדקל הבודד.
 באירוע זה השתתפו  ארבעים איש כאשר בני השישים זימרו את השירים והילדים נהנו ממי המעיינות. 

סדנת החבובות שמעבירה אפרת חפץ.

זו הייתה פעילות מקסימה, בחצר הבית ישבו בצוותא אמהות וילדים ויצרו חבובות.

שעה נפלאה שבה חוטים של תקשורת ושמחה איחדו את המשפחה, אין ספק  שהשעה הזו הייתה המתנה הכי מתוקה שיכולתי לבקש.

קדימה  לנחל אלכסנדר 

בשבת יצאנו כולם לפעילות בנחל אלכסנדר. גם הפעם השילוב של מדריך, מזג אויר חלומי, הליכה ברגל, פעילויות מאורגנות לאורך המסלול ובסיום הכנת פיתות על טאבון.
חזרו שמחים ועייפים.

סדנת - כתיבה יוצרת בהנחיית תרצה רוטקוביץ.

 שלושים שנה הייתי בתחום ההוראה ולכן זה טבעי שנוסיף פעילות של סדנת כתיבה יוצרת. האמת הייתי ספקנית עד כמה יכולים הילדים להביע את עצמם וכמה סבלנות תהיה להם, אבל הופתעתי לטובה ויצאה יצירה ספרותית למופת.

 ילדים והורים ישבו וחיברו סיפורים, עיטרו בציורים ואת העבודה הגרפית עשתה אסתי דידי המקסימה ולי נשארה מזכרת של ספר סיפורי סבתא עם כריכה סגולה.

מה עושים בחנוכה?

בחנוכה יצאנו עם שקיעת השמש החורפית לסיור עששיות בגני הנדיב. הסתובבנו בשבילים שהיו מוארים רק באור העששיות, קיבלנו הסבר על הברון רוטשילד וביקרנו בקבר החצוב בהר ובסוף היה כיבוד של סופגניות חמות ומתוקות.

סגירת הפסטיבל בביקור מרגש במוזיאון

לקחת ילדים למוזיאון כמקום בילוי נשמע קצת קשה לביצוע אבל אם לא ננסה לא נצליח.
אז ביקרנו מוזיאון ההעפלה בעתלית  שאותו תמיד אנחנו רואים מרחוק על כביש החוף. נכנסנו וקיבלנו מדריכה שידעה להעביר לנו את קולות העבר. בהמשך הגענו לספינת מעפילים אינטראקטיבית שריתקה את ילדים והעלתה דמעה בעיני המבוגרים.
לסיכום מרגש ומומלץ. 

לתשומת הלב
במהלך השנה של פסטיבל השישים צברנו זיכרונות נעימים, נבנתה תחושה של משפחה עם ערכים של אחדות ואהבה.
יקירים תנו לי סיבה ונמשיך בחגיגה.

השיר על הארץ

מילים: יהושע סובול

לחן: יוני רכטר

בואו נשיר את השיר המטורף של הארץ

בואו נשיר את השיר הצהוב של החול

יחפנים מתהלכים לארכה ולרוחבה של הארץ

ועושים איתה אהבה, אנשים פורקי עול.

איפה הארץ ההיא, שקראו לה קטנטונת?

איפה אותה אהבה מגולגלת בחול?

אנרכיסטים הולכים בדרכים, לעורם רק כותנת

ובוערת אש בראשם ששורפת הכל?

תנו לשוב אל אותה הפינה הנדחת

איפה אותם החיים עם שמחת הפשטות

תנו לי מילים עזובות, מנגינה נשכחת,

להוציא מבין הקוצים קרעים של ילדות.

תנו לשיר את השיר החולה, הקודח,

מאוהב וזרוק אמיתי בלי זהות וזכויות

תנו לי לחזור בדרכים החולות אהבה לירח,

שוב לחזור וללכת יחף על שברי זכוכיות.

תנו לי לשוב אל אותה הפינה הנדחת...

בואו נשיר את השיר המטורף של הארץ

בואו נשיר את השיר הצהוב של החול

יחפנים מתהלכים לאורכה ולרוחבה של הארץ

ועושים איתה אהבה אנשים פורקי עול.

סבתא סורגת , אהבה זכרונות והוראות

אומרים סבתא  סורגת או אימא תופרת, אבל אצלי בבית אבא שלי היה תופר את השמלות, מקצר מכפלות, יוצר תחפושות, פורם ומלפף מטרים של אמרות בדים שמהם נוצרו מפות שולחן, מפות שעד היום משתמשים בהן באירועים משפחתיים.

הוא נולד למשפחה של חייטים בפולין ומגיל צעיר היה שותף לחיי העבודה ולמד את כל רזי המקצוע.

 בבית שלי, מכונת הזינגר תמיד הייתה פתוחה ועליה קופסת כפתורים ושאריות בדים, מספרים ומחטים.
בערבים היה נשמע רעש מכונת התפירה והקול של סבתא מרים שנתנה הוראות. לתפור היא לא ידעה אבל בניהול היא קיבלה ציון 10.
  ויהי לילה ויהי בוקר ובגד חדש על השולחן.

הילדים שלי גדלו והם קיבלו בבית הספר משימות של יצירה:
לבנות סוכה או ליצור דגם של תיבת נוח ולקראת חג הפסח כמובן שיש לחזור לכיתה עם  משה בתיבה.
 כששמעתי בחצי אוזן על המשימות מיד גייסתי את סבא משה  
והוא היה מוציא תחת ידיו יצירות למופת ..... 
ראש השבט אומר שירשתי את הגנים של סבתא מרים.

וכשהילדים גדלו והלכו לצבא מי קיצר ואת המדים? כמובן סבא משה 
ולמי מביאים בגדים חדשים כדי שיעשו מכפלת ? אותו הדבר
סבא משה.

מה כן אהבתי? את מלאכת הסריגה שלמדתי בגיל צעיר בחנות סריגה קטנה בקרן הרחוב, מול הספריה הציבורית ליד המכולת של פינקו.



שעות הייתי יושבת ולומדת את ליפוף המסרגה,עין ימין, עין שמאל ,
שתי מסרגות , מסרגה אחת ומסרגה עגולה מספר 4....
ויצאו  במחול  אפודות , צעיפים משולשים שעוטפים את הגוף ברכות, תיק וכובע מרפיה ...

בעת הלידות הקפדתי שזוג מסרגות וצמרים כחול ואדום יהיו תמיד צמודים אלי ובאמת בסוף כל תהליך לידה שארך אצלי ימים ולילות, הסתיים ביצירה של תינוק וסוודר.

את המסרגות זנחתי כאשר חיי העבודה והקריירה פרחו ולמדתי לקנות נפלא אפודות תוצרת בית.

ואז בוקר אחד , בחורף הזה , בא נכד מספר שניים וביקש ללמוד סריגה.
הלכנו לחנות בחרנו מסרגות וצמר והתחיל השיעור......והאצבעות שלי החלו לרקד לצלילי המסרגה ומהר מאוד נשארתי עם החבילה הכחולה ואפודה מספר אחת הושלמה.

אפודה קצת עקומה אבל הדוגמנית כל כך יפה שלא רואים את הפגמים .....מיד נעמדו גם השאר וביקשו אפודות ורודות וירוקות כחולה ואפורה וכל אלו יצאו בחורף זה  מתחת לידים הסורגות.

זה לא הכי מושלם ורואים את התפרים  וקצת מקווצץ אבל הדוגמנים מקסימים וזו אפודה של סבתא.....

זה לא כל כך קשה להתחיל לסרוג והוראות סריגה יש היום באינטרנט בצורה מפורטת במספר אתרים מעולים:
 שפסלה צמר וסריגה 
אתר הסריגה של רות האפרתי "צמר צמר תרדוף"

לתשומת הלב:
בלוג של פנסיונרית אינו יכול להתעלם משתי יוזמות שרצות במסדרונות הכנסת.
האחת באה ממשרד האוצר ומטרתה העלות את גיל היציאה לפנסיה לגברים 67 שנים ולנשים 65 שנים. לידיעה: דחיית גיל היציאה לפנסיה דוחה גם את מועד קבלת קצבת זקנה מביטוח לאומי !!! 
תעשו טובה לעצמכם גם בני הארבעים ותקראו טוב את הכתבה, היא מרגיזה והיא עוסקת בכספים שלכם.
והיוזמה השניה מקדמת חוק אשר יאפשר לנשים  להמשיך את עבודתן עד גיל 67 שנים. גם כאן יש עוקץ, אורנה ננר כבר בשנת 2011 התייחסה לחוק הפנסיה הזה והאירה זרקור על העובדה שהחוק עלול לגזול מהאישה את הזכות לפרוש בגיל 62 או 64 ויפגע בזכותה להחליט על יציאה לפנסיה על פי רצונה.
מה דעתכם על היוזמות הללו? שיתוף תגובות והתייחסויות יתקבל בברכה.

מהכיתה שלנו בקמרי דרך ביקור בברלין וסיום בציירת שמשתמשת במסמכי השואה

חברים ומשפחה מכירים אותי כ"פריקית" להצגות והתמזל לי המזל וגם ראש השבט שותף לאהבת הבמה. אז רכשנו מנוי לתאטרון וקדימה נוסעים לעיר הגדולה להסניף תרבות. לא מכל ההצגות אני יוצאת מרוצה והיחס הוא פנינה אחת שווה צפייה בשש הצגות בינוניות.

אחת ההצגות שהשאירה עלי רושם חזק זו הפקה משותפת של הקמרי והבימה "הכיתה שלנו" בבימוי חנן שניר.

ראיתי את ההצגה בחודש פברואר 2014 ומאז היא מלווה אותי כשאני הולכת ברחוב, יושבת בבית קפה, או צופה במרקע, אני  מהרהרת ומעלה בזיכרון את הסצנות השונות ומנסה להבין איך הנושא כל כך מוכר לי כאילו שאני נמצאת שם, אחת מתלמידות הכיתה שלנו.

סיפור ההצגה מתוך התוכניה

בפולין של 1925, חבורה של תלמידים בני כיתה אחת, 5 יהודים
ו5 קתולים, חולמים על מה יהיו כשיהיו גדולים.
כבאי, רופא, כוכב קולנוע ...אולם כשהם גדלים, פולין נכבשת ע"י כוחות עוינים הפולשים אליה : קודם הסובייטים ואח"כ הנאצים. הלאומנות הולכת ומתגברת, תופעות האלימות מסלימות, חברים בוגדים זה בזה. האנטישמיות לובשת ממדי ענק, עד שקבוצה של אזרחים מהשורה מבצעת פשע מחריד באכזריותו, שהדיו נשמעים עד היום: המוני יהודים נשרפים חיים ע"י שכניהם הפולנים.
"עמד שם קהל שלם צוחק ומתבדח כשהם ראו מה עושים לנו. הכרתי את כולם, הם היו השכנים שלנו".

המחזאי מתמודד עם יחסיהם הסבוכים והטעונים של היהודים והפולנים ודן בנושאים של אהבה ורצחנות, זיכרון ושכחה, רוע וחמלה,המתערבבים זה בזה ויוצרים עולם דרמטי ועוצמתי, מזעזע ומרתק.

את המחזה כתב מחזאי פולני בשם תדיאוש סלובודזיאנקו 

עבור קהל פולני, במטרה לתעד את ההסטוריה והאירועים הנוראים שקרו בפולין.
רק אחרי שעשיתי גוגל על המחזאי הבנתי איך הסצנות היו כל כך מוכרות לי. המחזאי תדיאוש סלובודזיאנק נולד ברוסיה וגדל בביאליסטוק, בצפון מזרח פולין וגם אבי  יליד פולין  מביאליסטוק ובשנת 1925 הוא היה בן חמש כמו הילדים בהצגה.
כשראיתי את משחקי ילדים על הבמה ושמעתי את צלילי השירים היתה לי תחושת דז'ה וו.
אבי לא סיפר הרבה אבל הוא ניצל את הזמן של ארוחות הערב לספורים על כניסת הגרמנים לביאלסטוק. כפית לפה מלווה בתיאור המדים והבגדים של החיילים הרוסים שנכנסו לעיר , כפית נוספת לוותה בהסבר על החינוך הקומוניסטי וכפית אחרונה חביבה סיפרה  על תנועת בית"ר והיציאה לכנס ביער. 
הייתה לו מנטרה חוזרת ונשנית שהפולנים היו מוכנים להלשין על יהודים בשביל שק סוכר והסצינות של ההצגה העלו את הזיכרונות מהשולחן במטבח באופן חד וחי.

הזדמן לנו לאחרונה לבקר בברלין.
כמובן שהתחלתי את הסיור במונומנט שמוכר לי מספרי ההיסטוריה ומהמציאות שכבר חוויתי אישית  נפילת חומת ברלין, BRANDENBURGER TOR.

הלכנו ברחובות העיר והרשמים הראשונים שעלו היו עיר חדשה עם בנינים מודרניים מרשימים, עיר שחולקה לה בין מזרח למערב והחומה או סימני החומה מופיעים בכל מקום, עיר שלא מפסיקים להרוס ולבנות בה
עיר דינמית עיר של צעירים.

 כאשר הזמן מצומצם אני ממליצה לקחת סיור מאורגן באוטובוס שמראה את הנקודות החשובות ואכן לקחנו סיור במערב ברלין וסיור במזרח ברלין.  חברה טובה המליצה לקחת סיור מאורגן עם אחד מהסטודנטים הישראלים הרבים שממלאים את העיר כי הם מכירים את ברלין המחתרתית, ברלין המתמרדת.

ראש השבט שאל אותי כמו תמיד, מהן שלוש הנקודות שהרשימו אותי בעיר והנקודה הראשונה עלתה מיד, כבת לניצולי שואה  חשתי את רוחות העבר של הקהילה היהודית שהוכחדה, ובברלין יש ציוני דרך לזכרם. אותי הרשימה האנדרטה גרוסה המבורג שטראסה לזכר יהודי  ברלין שהוקמה בצמוד לבית הקברות היהודי הישן.

הנקודה השנייה שהרשימה אותי בעיר הייתה חלוקת גרמניה למערבית ומזרחית והסמל של חומת ברלין . רואים את השפעת החלוקה על הארכיטקטורה, הפוליטיקה והתרבות וחשים את העשייה הבלתי פוסקת לאיחוד ברלין, עשייה  מדהימה בעצמתה ובעלויות הכספיות וברור שברלין בעוד עשור תראה לגמרי אחרת. 

הבניה המסיבית מפתיעה כי היא מתרחשת בתוך המרכז האורבני , בתוך הסנטר של הסנטר, בדרך כלל הבניה בערים גדולות היא בשוליים ואילו כאן השטחים הריקים נמצאים בסמוך לחומה ומהווים כעת גן עדן לארכיטקטים וליזמי נדל"ן.

לאן שלא הפניתי את המבט , ראיתי את המנופים בקו האופק.
בכיכר פוטסדאם אפשר לראות את הכיוון שאליו העיר מושכת, בניינים רבי קומות ומרכזי קניות שמחליפים את בניית הכנסיות והקתדרלות של ימי הביניים.

לא שכחתי שביקשו ממני דבר שלישי שהרשים אותי פשוט התעכבתי.....ביקרנו במוזיאון טופוגרפיה של טרור
 Topographie des Terrors שהוקם בשטח עצום שבו שכנו שלושה ממטות המנגנונים האיומים ביותר של שלטון הנאצים הגסטאפו , האס.אס.  והאס.דה לבטחון הרייך.
המוזיאון הוקם בשנת 1987 כמוזיאון פתוח ובשטח מוצגים מסמכים ועדויות על הדיכוי בתקופת הרייך השלישי. אחת השאלות שניקרה בראשי כל העת הייתה האם האומה הגרמנית למדה לקח ושלטון טרור לא יקום בעתיד?
בתמונה אחת רואים את ההמון המתלהב מברך ומצדיע במועל יד ורק אדם אחד לא משתתף בחגיגה. 

אני תוהה האם כיום האדם הבודד הזה יזכה לתמיכה מסיבית יותר.
זהו.....יצאנו עם הרבה סימני שאלה מברלין ללא תשובות אבל עם רצון לחקור ולשאול יותר.
חברה טובה שלנו, אמנית שגרה במקסיקו סיטי, בלה גולד קיבלה מלגה ממשלת גרמניה כדי להמשיך בעבודת האמנות שלה המבוססת על מסמכים מתקופת הרייך השלישי.

אנחנו רכשנו  עבודה אחת של בלה גולד, ספר אחד מתוך סדרת ספרי אבן שעליהם מוטבעים מסמכים שנמצאו במחנה הריכוז אושוויץ.
 היצירה שהינה מחווה לאבי ניצול מחנה ההשמדה אושוויץ , שמנו על כן מעץ שבבסיסו נמצא מזלג שחרוט עליו צלב קרס. את המזלג אמי לקחה מבסיס של חיל הים הגרמני בזמן סיום המלחמה, הביאה אותו לארץ והוא שכן במגירות המטבח של הבית שלנו.
כאן מסתיים המעגל הסיפורי כי עם המזלג הזה אכלתי ושמעתי סיפורי אבא.

פנסיונרים ורומנטיקה .....איך שומרים על גחלת האהבה?

מעל ארבעים שנה יחד, מכירים אחד את השני לפרטי פרטים , מכירים 

את הצלקת שנשארה לאחר הפציעה במשחק הכדורגל ,או הוריד שיצא

 לאחר הלידה של הבת השנייה , את הבדיחות ורגעי הצער.

מכירים את ההתכנסות שלו ואת ההתפרצות שלה וגם קול השתיקה 

מוכר....השתיקות של היחד והשתיקות של כל אחד לחוד.

מכירים את השגרה ומשפטי התגובה , את דפוסי הקימה בבוקר ואת

קולות הלילה והשאלות שחוזרו :

לקחת את....דיברת עם.....מצאת את ההוא.....מה אמרת ל.....הרבה 

דיבור סביב העשייה.

ריטואל קבוע של אמירות....הוא "תשימי לב לא לסובב את המטען 

כשאת מכניסה אותו להטענה ברכב" , היא " כל התאונות קורות קרוב 

לבית אז סע בזהירות"

לא פשוט למצוא את האיזון כאשר יוצאים לפנסיה והזמן  נמצא בשפע. 

אזי יש צורך למצוא נוסחה שתשלב בין הזמן שלו ,לזמן שלה, שלנו ושל

 המשפחה.....

הפתרון הטכנולוגי שמצאתי הוא לוח השנה בwindow   שמסוכרן עם 

הניידים החכמים ואז כל פעילות שיש לי לו או לנו נכנסת פנימה והידיעה 

המשותפת חוסכת הרבה ויכוחים על "לא ידעתי" ...." לא שמעתי" 

...."יש לי משחק כדורסל של מכבי"...." אוי שכחתי"....אוי פספסתי"....

כל פעילות צבועה בצבעים: אדום חובה, סגול אולי, לבן אפשר לוותר, 

ירוק קבוע והכי נחמד לראות את הכל צבוע בצבע צהוב שזה בוצע!!!

לפעמים אני מדפדפת אחורה ונהנית להיזכר בהצגות בסרטים בטיולים 

ובמפגשים שעשינו יחד...חיים שכאלו....

אבל את הרומנטיקה שמבוססת על ההוויה , על הרגש ועל התחושות 

חייבים לבחון בתשומת לב , במודעות וברגישות רבה...לנסות ולנחש את 

האחר.....

הכי יפה כשראש השבט פונה אלי בצהרי יום ואומר : בא לך לצאת לטיול 

רומנטי? ככה סתם ללא לוח זמנים ופגישות מתוכננות.....

החברות שלי  יודעות שקוראים לזה זין אלף – זמן איכות.

  

ואז עוברים את הכביש מטפסים בגבעה והולכים בין השבילים, פוגשים 

רקפות, כלנית אדומה, סחלב סגול, מרווה ירוקה ....עקבות של חזירי בר

מאורה של תנים בין עצי האורן והשיא הזמנה לראות את בית העץ 

שנבנה על ידי קבוצת הבנים בחורש.....מחנה שלם שבו מתקן לאיסוף

 מים, פינה בסלע להדלקת מדורה ספסל יצור עצמי...איזו הזמנה מתוקה

מצד הגבר שבחבורה לשתף אותי בעשייה הגברית.

האהבה צריכה חומרים שיבעירו אותה, זמן שבו אפשר לשתות כוס תה

או קפה ולדבר על תחושות רגשות צרכים......

 הריקוד עבורי הוא צורך רגשי ואילו ראש השבט מעדיף להשתמש 

ברגלים למשחק כדורגל סוער.

יכולתי לשבת ולצפות שהוא יבין שאני רוצה לרקוד...להסתחרר ברחבת 

הריקודים.......ולהתרגז שהוא לא מבין.......אבל אפשר גם אחרת.....

אפשר לשבת ולדבר על הצרכים.

אני צריך ולא אני מצפה כי התקשורת הנכונה מדברת על איתור הצורך 

שיש לי ואינו מתקיים, הגדרתו באופן שהשני יבין אותו, דיבור ברור על

פעולות אופרטיביות שבן הזוג יכול לעשות, פעולות שיענו על הצורך שלי

ומתן דוגמאות לפעולות חיוביות בעבר שנעשו על ידי בן הזוג ולכך את 

או אתה מתכוונים. את הציפיות יש להחזיר לכריות כי לשם הם שייכות.

האמנות הגדולה היא לשמוע את הצרכים של בן הזוג לקבל אותם 

ולהגיע למצב שבו מעשים קטנים מבעירים  אהבה גדולה.

יהודה עמיחי

" האדמה מקשיבה לשמיים ולעננים

ונעשה חורף ונעשה קיץ,
הים מקשיב ליבשה והיבשה לים.
אבל בני האדם...רק מעטים
מקשיבים זה לזה ונעשים זה לזה...
חורף ואביב וקייץ ולא חוף ולא ים"

לתשומת הלב

שלושה דברים משמרים את האהבה

נתחיל את היום במחמאה לבן הזוג ונסיים בדברי אהבה

נמשיך בחיבוק יומי של עשרים שניות....כן עשרים שניות של העברת אנרגיה חיובית מאחד לשני

ונקיים סקס בריטואל של יום כן ויום לא.....

ולקול נגינת הכינורות ומשק כנפי המלאכים תם ולא נשלם פרק זה.....

אירובי לתאי המוח או חזרה במנהרת הזמן

הזיכרון הוא דבר כל כך חשוב ומהותי בקיום האנושי ואנחנו שמים לב לכך רק כשהוא נחלש או נעלם.
השאלה המובילה היום בחיי היא : איפה הנחתי את המשקפיים, את המפתחות של האוטו, האם כיביתי  את הגז מתחת לסיר המרק כשיצאתי להביא את הנכד , מהו השם של השחקן או שם הספר שקראתי בחודש שעבר בהנאה כה רבה .....הפולנייה הייתה אומרת מזל שהראש מחובר לצוואר אחרת גם אותו היית מאבדת.
המבוכה גדולה יותר מתרחשת כשעוצרים אותי ברחוב ובמאור פנים שואלים  לשלומי.......ואני במהירות מפשפשת בנבכי הזיכרון ומנסה לדלות שביב של קשר מי הוא מי.....
מחקרים מנסים לפענח את המסתורין של המוח, ומאמרים רבים  נכתבו על הזיכרון קצר המועד וזיכרון ארוך הטווח. במאמר  "נפלאות הזיכרון האנושי" מסכמת סיגל בתר כיצד פועל הזיכרון האנושי. אחת ההמלצות שלה בנושא תרגול הזיכרון ארוך טווח מתמקדת בהעלאת זיכרונות ופתיחת אלבום תמונות.

                                                 זלדה

בְּאוֹתוֹ עֶרֶב מוּזָר

מִישֶׁהוּ שָׁאַל:

הַאִם אֶפְשָׁר לְשַׁנּוֹת אֶת הֶעָבָר?

וְהָאִשָּׁה הַחוֹלָנִית עָנְתָה בְּזַעַף:

הֶעָבָר אֵינֶנּוּ תַּכְשִׁיט

חָתוּם בְּתוֹךְ קֻפְסָה שֶׁל בְּדֹלַח

גַּם אֵינֶנּוּ

נָחָשׁ בְּתוֹךְ צִנְצֶנֶת שֶׁל כֹּהַל - 

הֶעָבָר מִתְנוֹעֵעַ

בְּתוֹךְ הַהֹוֶה

וְכַאֲשֶׁר הַהֹוֶה נוֹפֵל לְתוֹךְ בּוֹר

נוֹפֵל אִתּוֹ הֶעָבָר - 

כַּאֲשֶׁר הֶעָבָר מַבִּיט הַשָּׁמַיְמָה

זוֹ הֲרָמַת הַחַיִּים כֻּלָּם,

גַּם חַיֵּי עָבָר רָחוֹק עַד מְאֹד.

אַךְ הָאִישׁ הַגַּלְמוּד מִלְמֵל:

וְהַלֹּא הָיָה פַּעַם אַבְרָהָם בַּתֵּבֵל

זֶה שֶׁלֹּא לָקַח אֲפִלּוּ חוּט

מִנֶּפֶשׁ מוֹלִידוֹ.

ראש השבט היה עסוק בשבועות האחרונים בארגון מפגש של לוחמים ששירתו תחת פיקודו בשנת ההשקה של ספינת חיל הים אח"י עצמאות.

האירוע כלל מפגשים עם הועדה המכינה, איסוף תמונות, בדיקת מסמכים של פעילות מבצעית שהתרחשו לפני שלושים ושש שנים והשיא היה המפגש והעלאת הזיכרונות והחוויות של אנשי הצוות.
ראיתי אותו לובש שוב את התדמית של המפקד, יורד לפרטים הקטנים, נוטל אחריות , מסור למשימה עובד בצוות ושם דגש על הפן האנושי .

מפגש על סיפון הספינה לאחר שלושים ושש שנים, יוצר זיכרונות חדשים של חוויות אישיות מעלה ומציף אירועים שנדחקו לאחסון במחשכי המוח.

מקום לפירגון: 
את העוגה המדהימה הכינה שני ברגר shani berger יחד עם  דקל אנגל, את המידע קיבלתי בזכות הפרסום בפייסבוק.
 בת דודה של ראש השבט לאחר שראתה את העוגה כתבה לי בפרטי, שהבן שלה והידידה שלו הכינו את העוגה לבקשת רס"ר הספינה ...איזה עולם קטן.

אבא שלי כתב ספר ובו האירועים שעבר בתקופת השואה כפי שהוא זוכר, וכלתי הילית  ערכה הדפיסה וכרכה את הדפים לספר לבן.
בזמנו התהליך היה ארוך ומסורבל  ובית הדפוס היה מעורב והרכישה הייתה של  עותקים רבים . 

היום עם התפתחות הטכנולוגיה ניתן להוציא ספר חיים בנגישות רבה יותר. גלית מימרן - מוסינזון יוצרת סיפורי חיים וסיפורי משפחה נפלאים. סדנת הכתיבה מאפשרת להיזכר בחוויות של ילדות, ניחוח של אהבה, ותיאור של פעילות ועשייה.
כתיבת סיפור החיים מאפשרת לפנסיונר להנות משני העולמות :  הפעלת תאי המוח בהווה והשארת  מזכרת לדור הבא.
הכתיבה בבלוג מהווה סוג של מקבץ זיכרונות וחוויות אישיות ולמדיה הזו התחברתי בזכות  הסדנה לבלוגריות מתחילות .  
צוק יונית הבלוגריסטית העבירה את הסדנה שבה קיבלתי מושגי יסוד :
מהו בלוג ומהם עקרונות הכתיבה בבלוג. למען הגילוי הנאות אציין שיש  קשר משפחתי ביני לבין הבלוגריסטית. 

 איבר במוח ההיפוקמפוס  אחראי על תהליך התגבשות הזיכרון, קיבוע וחקיקת הזיכרונות בקליפת המוח. הפעלתו מהווה  שלב חשוב מאין כמוהו למניעת מחלת האלצהיימר, מחלה שעדין לא נמצאה לה תרופה.
יש האומרים שפעילות גופנית עוזרת, יש שדוגלים בפתירת תשבצים וסודוקו ויש שפונים לטבע לשורש הג'ינסנג, שורש מרפאֹ -  כל שעוזר לזיכרון ובדרך גם תורם להגברת האון המיני של הגבר....חשוב לא?

לתשומת הלב
אנחנו בכל הדירות שגרנו בהן דאגנו לקיר שורשים שבו בתמונות ממוסגרות לבן נמצא השבט והשורשים.



מעצבת הפנים עידית בן דב מצאה פתרון מקסים כיצד אפשר לשמר זיכרון של בית אימא, לוקחים מתכונים הרשומים בכתב יד  ממסגרים ותולים על הקיר......מקסים

רעיונות מקורים נוספים לשמירת הזיכרון יתקבלו בברכה.