הנכדים הגדולים שלי ביקשו שנלך לקנות מחברות וכלי כתיבה לקראת שנת הלימודים הקרבה. הסתכלתי ביומן ואכן ה1 בספטמבר עומד בפתח. יצאנו לקניות וחזרנו עם שלל שקיות המכילות בגדים, מצעים למיטה, תיק גב אורטופדי וקצת כלי כתיבה.
פתאום הבנתי מה זה להיות פנסיונרית.
במשך שלושים שנה, החופשה הגדולה שלי הייתה מסתיימת ב- 20 לאוגוסט.
הייתי נוחתת בשדה התעופה לאחר חופשה חפוזה בחו"ל ואצה רצה למשרד המנהלת בבית הספר השומם.
דף המשימות שהשארתי עם צאתי לחופשה עדיין היה שם וחיכה לי:
1. הכנת מערכת שעות
2. גיוס אנשי צוות ואיוש משרות
3. שיבוץ תלמידים בכיתות
4. שליחת מכתבי ברכה ורשימות ציוד לתלמידים
5. שיפוצים אחרונים, הצטיידות בכיתות, מזגנים וקרוונים
6. גינון וטיפוח סביבתי
7. תקציבים
8. ועוד....ועוד ...ועוד
לצידי עמדו אנשים טובים שבלעדיהם לא נפתחת שנת הלימודים. אני קצת פוחדת להזכיר שמות כי אולי אני אשכח, לא מרצון רע אלא מפאת החבר שלי אלצהיימר ואפגע בנשמות טובות ויקרות.
אז תודה לחברי צוות ההנהלה בכל בתי הספר שניהלתי, למזכירות ולאנשי האדמיניסטרציה שבלעדיהם אין אפשרות לפתוח את שערי בית הספר.
הפרפרים הגדולים בבטן התרחשו כאשר הפעמון צלצל והתלמידים החלו לזרום בשערי בית הספר. חלקם ותיקים שמכירים ויודעים שאני אקבל אותם בשער מדי בוקר לאמירת שלום ואחר הצהרים ליד ההסעות. וחלקם חדשים לא מכירים את הקטנה עם העקבים שאומרת להם ברוכים הבאים. ומתחילה שנת לימודים חדשה, מפגש עם מחנכים, טקס ונאומים של תחילת שנה וממשיכים בשגרה של ימי הלימודים.
שלוש שנים ניהלתי בית ספר ישראלי בפאריז וחמש שנים בית ספר יהודי במקסיקו סיטי וראה איזה פלא אותה שיגרה גם שם אבל בשפה שונה.
פתאום היום ה - 1 בספטמבר הוא יום נוסף בשבוע. אולי יש יותר תחבורה בכבישים, אולי הקאנטרי שקט מצהלות הילדים בבוקר, אבל אין חובות ואין אחריות אין קץ לשלומם של הילדים ואנשי הצוות.
כסבתא פנסיונרית הורדתי את לוח החופשות של משרד החינוך ללוח הזמנים שלי כדי לשער מתי יזעיקו אותנו. ביקשתי את המערכת של כל הנכדים כדי לתאם מחדש מפגשים לאורך השבוע לארוחת צהרים משותפת, ל"קפה ומאפה" וליציאה שבועית לגבעת התמנון.
נברתי השבוע בסל הזיכרונות שלי כאם, ואני לא מוצאת שם תמונות שבהם אני מלווה את הילדים ליום הראשון בגן או לכיתה א. מכורח הנסיבות זה היה התפקיד של ראש השבט במארג המשפחתי. אני רק קיבלתי בסוף דיווח שהתמקד בתיאור הפיסי של הגננת או המורה.
בשל הקריירה שלי עברו הילדים מקומות מגורים ובתי ספר רבים. אני עד היום מקווה שהם לא כועסים עלי על הצורך להתנתק מסביב מוכרת ולדעת להסתגל לחברה חדשה.
מספר פעמים לקחנו החלטות חינוכיות במשפחה לגבי המסגרות שבהם למדו הילדים. את איש המחשבים העברנו במחצית כיתה ב לבית ספר הריאלי בחיפה כי לא היינו מרוצים מרמת הלימודים בבית הספר השכונתי, את הבת הרופאה העברנו בשליש הראשון של כיתה ו לכיתת מחוננים כי היא פשוט נשארה בבית והאמירה שלה הייתה ברורה "משעמם בכיתה" "לא לומדים". היא לקחה יוזמה באופן עצמאי ונלחמה על הזכות למצוא מסגרת הולמת שבה היא תפרח.
גם הבת הבלוגריסטית עברה מסגרת בחטיבת הביניים לאחר שנשארה בבית פעם או פעמים, או יותר.
אני כעסתי שבית הספר והמחנך לא טרחו לדווח על ההיעדרויות, ועקב משבר האמון שילבנו אותה בבית ספר סמוך. מעבר חד יותר התרחש בחופשה בין כיתה י לכתה יא. עקב השליחות לפאריז ניתקנו אותה מחיי חברה תוססים, והיא באה איתנו לעיר האורות לבית ספר שאותו ניהלה אמא שלה ואבא שלה היה בועד ובכיתה כולה היו שבעה תלמידים. נקודות האור בתקופה זו היו סגן המנהלת יוסף ברוקר, שליח שלימד שנים בבית ספר עירוני א בתל אביב, המורה שלה למתמטיקה...מלאך אמיתי. וכמובן מאדם לוי המורה לצרפתית שהשפיעה על כל דרך החיים שלה, מנטורית לחיים.
הנכדים שלי לומדים היום בבתי ספר ייחודיים. מספר אחד שנים וארבע בדמוקרטי ובשנה הבאה ישתלב מספר שלוש באנטרופוסופי . בתחילה לא היה קל לראש השבט ולי לקבל את העובדה שהם לא הולכים בתלם, אבל כשראינו את השמחה שבה הם הולכים וחוזרים ואת האהבה לבית הספר נרגענו.
בתקופה שהבלוגריסטית והדוקטור היו בבלטימור זכיתי להכיר את בית ספר מונטיסורי של הקהילה היהודית. גן עדן חינוכי שבראשו עומדת
מיס נעה דמות נערצת שמכירה כל משפחה, כל תלמיד ותלמידה ושופעת אהבה ללא קץ.
בשיחות שלנו עם הנכדים אנחנו מקפידים לשאול ולהתעניין באווירה הקיימת בגן או בכיתה. השאלות מתמקדות סביב: מי החברים שלך? האם מישהו מציק לך? באיזה משחקים ופעילויות משתפים אותך?
באופן לא חינוכי בעליל מוסר ראש השבט אמירה שהוא יבוא לגן או לכיתה וימשוך באוזן של הילד המציק. חינוכי או לא חינוכי התוצאה היא שהילדים חוזרים למחרת יותר זקופים עם תחושה שיש להם מגן ואוזן שומעת.
אז ב-1 בספטמבר כשהנכדים שלי יצעדו לקראת כיתה ח, כיתה ה, דאבל כיתה א , גן חובה, דאבל גן תת חובה וגן עירוני אני חוזרת בריצה לערימת הספרים ולשלוות הבוקר של הסבתא הפנסיונרית.
ולקינוח בדיחה שרצה ברשת.
זמר ידוע מופיע בבית אבות.
בתחילת ההופעה הוא פונה לקהל: אתם יודעים מי אני?
אחד הזקנים קם: אדוני, אם אתה לא זוכר , תיגש לקבלה שם יגידו לך.
במשך שלושים שנה, החופשה הגדולה שלי הייתה מסתיימת ב- 20 לאוגוסט.
הייתי נוחתת בשדה התעופה לאחר חופשה חפוזה בחו"ל ואצה רצה למשרד המנהלת בבית הספר השומם.
דף המשימות שהשארתי עם צאתי לחופשה עדיין היה שם וחיכה לי:
1. הכנת מערכת שעות
2. גיוס אנשי צוות ואיוש משרות
3. שיבוץ תלמידים בכיתות
4. שליחת מכתבי ברכה ורשימות ציוד לתלמידים
5. שיפוצים אחרונים, הצטיידות בכיתות, מזגנים וקרוונים
6. גינון וטיפוח סביבתי
7. תקציבים
8. ועוד....ועוד ...ועוד
לצידי עמדו אנשים טובים שבלעדיהם לא נפתחת שנת הלימודים. אני קצת פוחדת להזכיר שמות כי אולי אני אשכח, לא מרצון רע אלא מפאת החבר שלי אלצהיימר ואפגע בנשמות טובות ויקרות.
אז תודה לחברי צוות ההנהלה בכל בתי הספר שניהלתי, למזכירות ולאנשי האדמיניסטרציה שבלעדיהם אין אפשרות לפתוח את שערי בית הספר.
שלוש שנים ניהלתי בית ספר ישראלי בפאריז וחמש שנים בית ספר יהודי במקסיקו סיטי וראה איזה פלא אותה שיגרה גם שם אבל בשפה שונה.
כסבתא פנסיונרית הורדתי את לוח החופשות של משרד החינוך ללוח הזמנים שלי כדי לשער מתי יזעיקו אותנו. ביקשתי את המערכת של כל הנכדים כדי לתאם מחדש מפגשים לאורך השבוע לארוחת צהרים משותפת, ל"קפה ומאפה" וליציאה שבועית לגבעת התמנון.
התחלתי להתעניין ולשאול מהם החוגים שאותם הם יבחרו.
קודם כל כדי להיות מעודכנת ושנית לדעת היכן אנחנו משתלבים כמלווים. לראש השבט חשוב שהצעירים יבחרו חוג כדורגל כדי שאולי אחד מהשמונה ימשיך במסורת.
בשל הקריירה שלי עברו הילדים מקומות מגורים ובתי ספר רבים. אני עד היום מקווה שהם לא כועסים עלי על הצורך להתנתק מסביב מוכרת ולדעת להסתגל לחברה חדשה.
מספר פעמים לקחנו החלטות חינוכיות במשפחה לגבי המסגרות שבהם למדו הילדים. את איש המחשבים העברנו במחצית כיתה ב לבית ספר הריאלי בחיפה כי לא היינו מרוצים מרמת הלימודים בבית הספר השכונתי, את הבת הרופאה העברנו בשליש הראשון של כיתה ו לכיתת מחוננים כי היא פשוט נשארה בבית והאמירה שלה הייתה ברורה "משעמם בכיתה" "לא לומדים". היא לקחה יוזמה באופן עצמאי ונלחמה על הזכות למצוא מסגרת הולמת שבה היא תפרח.
גם הבת הבלוגריסטית עברה מסגרת בחטיבת הביניים לאחר שנשארה בבית פעם או פעמים, או יותר.
אני כעסתי שבית הספר והמחנך לא טרחו לדווח על ההיעדרויות, ועקב משבר האמון שילבנו אותה בבית ספר סמוך. מעבר חד יותר התרחש בחופשה בין כיתה י לכתה יא. עקב השליחות לפאריז ניתקנו אותה מחיי חברה תוססים, והיא באה איתנו לעיר האורות לבית ספר שאותו ניהלה אמא שלה ואבא שלה היה בועד ובכיתה כולה היו שבעה תלמידים. נקודות האור בתקופה זו היו סגן המנהלת יוסף ברוקר, שליח שלימד שנים בבית ספר עירוני א בתל אביב, המורה שלה למתמטיקה...מלאך אמיתי. וכמובן מאדם לוי המורה לצרפתית שהשפיעה על כל דרך החיים שלה, מנטורית לחיים.
בתקופה שהבלוגריסטית והדוקטור היו בבלטימור זכיתי להכיר את בית ספר מונטיסורי של הקהילה היהודית. גן עדן חינוכי שבראשו עומדת
מיס נעה דמות נערצת שמכירה כל משפחה, כל תלמיד ותלמידה ושופעת אהבה ללא קץ.
באופן לא חינוכי בעליל מוסר ראש השבט אמירה שהוא יבוא לגן או לכיתה וימשוך באוזן של הילד המציק. חינוכי או לא חינוכי התוצאה היא שהילדים חוזרים למחרת יותר זקופים עם תחושה שיש להם מגן ואוזן שומעת.
אז ב-1 בספטמבר כשהנכדים שלי יצעדו לקראת כיתה ח, כיתה ה, דאבל כיתה א , גן חובה, דאבל גן תת חובה וגן עירוני אני חוזרת בריצה לערימת הספרים ולשלוות הבוקר של הסבתא הפנסיונרית.
ולקינוח בדיחה שרצה ברשת.
זמר ידוע מופיע בבית אבות.
בתחילת ההופעה הוא פונה לקהל: אתם יודעים מי אני?
אחד הזקנים קם: אדוני, אם אתה לא זוכר , תיגש לקבלה שם יגידו לך.
יפה, מעניין, וקשור מאד לפנסיונרית גאה...
השבמחקמקסים, כיף לקרוא. אני יועצת חינוכית בבי"ס כך שיכולתי להזדהות עם חלק ניכר מהתחושות והשגרות שהיו לך. תהני מהחופשה שלך (שמתחילה ב 1 בספטמבר...:) )
השבמחק