תבשיל של חלומות, דילמות ותערוכת דאדא אחת בנמל תל אביב.

לכתוב על הצגות וסרטים זה פחות סקסי מאשר לכתוב על אוכל ואופנה. את זה אני מבינה, אבל מה לעשות שבשלנית גדולה אני לא ובשמות של מותגים אני באמת לא מבינה.
אבל אני פורחת כשאני פוגשת הצגה טובה או יוצאת מבית קולנוע עם ריגושים בלב מסרט מוצלח. 
השבוע היה תמהיל טוב של  שני סרטים, הצגה אחת ותערוכת דאדא. 

לתערוכה "הא ועל דאדא" הגענו בזכות הזמנה שנתן לנו צבי כהן חבר, צייר ואמן. נכנסנו להאנגר 16 בנמל תל אביב ופגשנו אמנות מחוץ לקופסה. אני מאוד אוהבת מיצגים שבהם משתלבות אומנויות הציור, הפיסול, המוסיקה והריקוד. במרכז ההאנגר שרטט אומן מטבח על ניר, והמיצג נקרא "מטבח דאדא בעלות של שישים אלף שקל". המיצג התחיל בקו אחד וכשיצאנו כעבור שעתים, ארונות המטבח העליון והכיור כבר היו משורטטים.

המיצג השני בוצע על ידי שני שחקנים יוצרים  שהגיעו מברזיל. שילוב של מערבל בטון, סולם, בד לבן וגוף אדם יצר ריקוד שבסופו נשארה על הקיר יצירת אומנות תלת מימד מהבד הלבן.

אמנות הדאדא לוקחת חומרים קיימים ומשתמשים בהם תוך

מתן תוכן ותובנה אחרת. את הספרים בבית של הורי שמרו מכל משמר ואפילו חוברות "הארץ שלנו" היו כורכים ונותנים להם כבוד.

ופתאום אני מגיעה לתערוכה שבה יוצר משתמש בספרים כחומר פיסולי ומטביע פרפרים של אומנות יוון, העולם ופריז.

 מי שמכיר אותי יודע שפרפרים אני אוהבת ואולי בשל כך יכולתי לעבור  מהשלב שבו לא מקפלים את הפינות שבספר לשלב שבו הספר מהווה בסיס לאמירה אמנותית. 
בינתיים ממשיכים השחקנים יוצרים במיצג שלהם בכל חלל ההאנגר ובסוגרים היה מה לראות במיצג, בריקוד ובמה שביניהם.

אמנות הדאדא משתמשת גם במשחקי מילים שאותי הם מצחיקים למשל הזמנת המשורר רוני סומק לשאת דברים שמות במדבר...או כפי שכתוב בהזמנה אירוע פתיחה חגיגי במעמד הר סיני..
לסרט "סולו בשנים" שמוקרן בסינימטק בתל אביב הגענו בעקבות המלצה של נינו לוי הבעל של מאדם לוי. לאהובי עם לב זהב יש חלום לחצות את האוקיינוס בסירת מפרשים והסרט מספר על התמודדות האדם מול הגלים בלב אוקיינוס.
כדי להבין את העוצמה של איתני הטבע, פתחו את הקישור ושמרו מרחק שלא תירטבו מהגלים.
שנים אני שומעת מאהובי על המינגווי והספר "הזקן והים", אז החלק הראשון של השלב בחיים הגיע ועכשיו העת לצאת לים.

אני מאמינה שלכל אדם חייב להיות חלום.
הכנפים יצמחו ויפרשו 
ובסופו של דבר ניגע בחלום.
סלונה הזמינה אותנו לצפות ביום שישי בצהרים בסרט "באהבה רוזי". סרט נשים נכון אבל גם שם לגיבורה הראשית, אם חד הורית, היה חלום לנהל בית מלון. כיון שזה סרט אמריקאי אכן היא הצליחה להגשים את החלום ולצרף אליו את אהוב ילדותה שבמשך עשור נפרדו דרכיהם ובסצנה האחרונה הם יחיו בעושר ובאושר. 
בין לבין צפינו בהצגה של הקמרי "איש קטן, מה עכשיו?" על פי ספרו של הנס פאלאדה. הסיפור מתרחש בגרמניה בתחילת שנות השלושים, כשהמדינה מוכת אבטלה, והמדינה נמצאת בכאוס כלכלי. זוג צעיר חולם ומאמין שבזכות אהבתם הם יוכלו לגבור על כל המכשולים שבעולם. מחזה קשה שבו האדם מאבד את עמוד השדרה שלו ורבים פנו למפלגה הנאצית שהבטיחה להם עתיד טוב יותר.
וליד כל חלום עולה הדילמה,
"סולו בשנים" מתמודד עם נער סנגלי שעולה כנוסע סמוי על המפרשית, רוזי שמתלבטת האם לשמור את פרי בטנה או למסור אותו לאימוץ, ובני הזוג ב"אדם קטן" מחפשים איך לשמור על האהבה בלי לאבד את התקווה.

ואיך זה קשור לפנסיונרית? קודם כל יש זמן ועת לצרוך תרבות, יש זמן ועת לחלום חלומות ולהגשים. ובנושא הדילמות? הדילמות הן חלק מהחיים ומשמשות תבלין לקיום.