ללכת לישון עם מועקה בלב על אובדן חמישה חיילי שריון. לקום בבוקר ולשמוע שעוד חמישה חניכים בקורס מכי"ם נפלו בקרב.
הלב בוכה.
שש בבוקר ואני לא מוצאת מנוחה.
כדי להימלט מהתחושה שאני נמצאת בסיטואציה של שכול שאין לי עליה שליטה, מתחילה הבריחה למעשים של שגרה.
המפלט הראשון מתמקד בשעה של הליכה. להוציא במאמץ השרירים ובטיפות הזיעה את כל הכעס והכאב על נפילת החיילים.
ההליכון עומד מול המרקע אורלי וגיא מדברים והמילים חולפות ליד האוזן ורק העין רואה את הפס האדום: עשרה חיילים נהרגו בעזה......
סוגרת את הטלוויזיה ויורדת לדבר עם ראש השבט. אני מבשרת לו את הידיעה הנוראה ואני רואה את עווית הצער שמופיעה על לחיו.
זה לא קל להגיע לגיל פנסיה ולהבין שלא הצלחנו להביא את השלום לדור הנכדים.
עברתי ליד הגדר של תיכון עירוני י"א בתל אביב ושם גיליתי כרזות של תלמידים. עמדתי, קראתי, צילמתי ואהבתי את חוכמת החיים.
ועוד כרזה נחמדה שנותנת אופטימיות לחיים.
אין לנו ברירה אלא להמשיך את השגרה וליצור עורף איתן כמו שפיקוד העורף אומר. נסענו לתל אביב וראינו הצגה בתאטרון הקמרי. האמת שהיה לי קשה להתרכז ולהיכנס למחזה. המילים עברו ליד האוזן והלב ביקש לעקוב אחר ההודעות בווטסאפ.
החלטנו לקחת פסק זמן ביטלתי את כל ההצגות המוזמנות ולחכות לזמן שבו הנפש תהיה פנויה למוזות. קניתי ספר ואני עדיין קוראת את עמוד 25, יכולת הריכוז שואפת לאפס.
אז איך יוצרים עורף איתן?
מזמינים את הנכדים ומארגנים מסיבת פיזמות בצהרים.
את הפיזמות קניתי בצהרים של אותו יום. זה היה אטרף של שגרה שהדחיקה את הטלטלה: מתחילה בשמורה בדואר - תשלומים, ממשיכה בבנימינה -מסירת מסמכים, נכנסת לתחנת הדלק אצל אוהד - שטיפת הרכב, ממשיכה באותו השוונג לאור עקיבא - עורכת טסט לרכב ובאותה נשימה קונה פיזמות חדשות לכל שבט הנכדים והנכדות.
ואז מחפשים רעיונות לפעילות משותפת עם הבנים.
בונים גזיבו בשיתוף פעולה ומתגברים על אלף ברגים .........
פותחים צהרון של פירטים וכרישים, משחקים קלפים ומדשדשים בבריכה.
וכשהבנות הופיעו מיד הנדנדה תפסה תאוצה והלקים יצאו מהמגירה.
הקשר עם הנכדים זה דבר צומח. קל ליצור סביבה תומכת עניין, אהבה ופעילות משותפת כשהם צעירים ומחפשים את קרבתם של הסבים.
אבל השאלה הגדולה היא: איך שומרים על העניין והרצון להיות שותפים כאשר הנכדים גדלים ומגיעים לגיל ההתבגרות?
אמא שלי סבתא מרים הייתה אלופה בשמירת הקשר עם הנכדים.
הקסם שלה היה ביכולת השיחה וההקשבה, הם היו במרכז והיא ידעה לתת עצות.....
ראש השבט שלח את מפקד גבעת התמנון להתמחות בחיי הטבע ונתן לו משימה חשובה ללמד את כל שבט התמנון את יסודות הבושקראפט.
מהו בושקראפט?
גם היום, אחרי שנים של למידה ולימוד אנו זוכרים כלל אחד חשוב "אתה יודע איך אתה נכנס ליער אבל אתה לא יודע איך תצא ממנו".
בכל יציאה אל שטח פראי, בין אם בחורשה ליד הבית, יער בצפון ארופה או ג'ונגל באמריקה הלטינית אני רוצה להיות מסוגל למקסם את הסכין שלי ולהפוך את המשאבים הטבעיים של הסביבה לכלי עבודה, לתרופות, לבגדים ולכלי נוחות.
כאן נכנסת אמנות הבושקראפט לתמונה... והיא מרתקת מאין כמוה.
מעבר למיומנויות הישרדות לטווח ארוך הבושקראפט מחבר אותנו לאבות אבותינו ומחזק את הקשר שלנו למקורות קמעיים. אני טוען שפעילות זו גם מרפאת את הגוף והנפש כאחד.
בכור הנכדים הבטיח לשתף עימי פעולה ובפוסט המשך ינתן הסבר מפורט על הפעילות בטבע.
יושבות שלוש פנסיונריות גיסתי ירדנה, אחותה אסתי ואנוכי בבית קפה ועל מה מדברות הגרציות? כמובן על הנכדים.
התובנה בסופו של הדיון התמקדה ביכולת ההשפעה של מוסד הסבתאות על הנכדים ובניית החוסן הערכי שלהם.....
אחרי שכתבתי את הפוסט הנוכחי אני חשה שמדור העתיד אני שואבת את החוסן הנפשי שלי בימי טלטלה אלו.
ולסיום אני שולחת תפילת נחמה למשפחות הנופלים, תפילה לשלום החיילים והאזרחים הפצועים ותפילה לרגיעה ושקט שיאפשרו לתושבי עוטף עזה לחזור לביתם.
עושה שלום במרומיו
הוא יעשה שלום עלינו
ועל כל עם ישראל
ואמרו אמן
הלב בוכה.
שש בבוקר ואני לא מוצאת מנוחה.
כדי להימלט מהתחושה שאני נמצאת בסיטואציה של שכול שאין לי עליה שליטה, מתחילה הבריחה למעשים של שגרה.
המפלט הראשון מתמקד בשעה של הליכה. להוציא במאמץ השרירים ובטיפות הזיעה את כל הכעס והכאב על נפילת החיילים.
ההליכון עומד מול המרקע אורלי וגיא מדברים והמילים חולפות ליד האוזן ורק העין רואה את הפס האדום: עשרה חיילים נהרגו בעזה......
סוגרת את הטלוויזיה ויורדת לדבר עם ראש השבט. אני מבשרת לו את הידיעה הנוראה ואני רואה את עווית הצער שמופיעה על לחיו.
זה לא קל להגיע לגיל פנסיה ולהבין שלא הצלחנו להביא את השלום לדור הנכדים.
עברתי ליד הגדר של תיכון עירוני י"א בתל אביב ושם גיליתי כרזות של תלמידים. עמדתי, קראתי, צילמתי ואהבתי את חוכמת החיים.
החלטנו לקחת פסק זמן ביטלתי את כל ההצגות המוזמנות ולחכות לזמן שבו הנפש תהיה פנויה למוזות. קניתי ספר ואני עדיין קוראת את עמוד 25, יכולת הריכוז שואפת לאפס.
אז איך יוצרים עורף איתן?
מזמינים את הנכדים ומארגנים מסיבת פיזמות בצהרים.
ואז מחפשים רעיונות לפעילות משותפת עם הבנים.
בונים גזיבו בשיתוף פעולה ומתגברים על אלף ברגים .........
אבל השאלה הגדולה היא: איך שומרים על העניין והרצון להיות שותפים כאשר הנכדים גדלים ומגיעים לגיל ההתבגרות?
אמא שלי סבתא מרים הייתה אלופה בשמירת הקשר עם הנכדים.
הקסם שלה היה ביכולת השיחה וההקשבה, הם היו במרכז והיא ידעה לתת עצות.....
ראש השבט שלח את מפקד גבעת התמנון להתמחות בחיי הטבע ונתן לו משימה חשובה ללמד את כל שבט התמנון את יסודות הבושקראפט.
מהו בושקראפט?
גם היום, אחרי שנים של למידה ולימוד אנו זוכרים כלל אחד חשוב "אתה יודע איך אתה נכנס ליער אבל אתה לא יודע איך תצא ממנו".
בכל יציאה אל שטח פראי, בין אם בחורשה ליד הבית, יער בצפון ארופה או ג'ונגל באמריקה הלטינית אני רוצה להיות מסוגל למקסם את הסכין שלי ולהפוך את המשאבים הטבעיים של הסביבה לכלי עבודה, לתרופות, לבגדים ולכלי נוחות.
כאן נכנסת אמנות הבושקראפט לתמונה... והיא מרתקת מאין כמוה.
מעבר למיומנויות הישרדות לטווח ארוך הבושקראפט מחבר אותנו לאבות אבותינו ומחזק את הקשר שלנו למקורות קמעיים. אני טוען שפעילות זו גם מרפאת את הגוף והנפש כאחד.
התובנה בסופו של הדיון התמקדה ביכולת ההשפעה של מוסד הסבתאות על הנכדים ובניית החוסן הערכי שלהם.....
אחרי שכתבתי את הפוסט הנוכחי אני חשה שמדור העתיד אני שואבת את החוסן הנפשי שלי בימי טלטלה אלו.
ולסיום אני שולחת תפילת נחמה למשפחות הנופלים, תפילה לשלום החיילים והאזרחים הפצועים ותפילה לרגיעה ושקט שיאפשרו לתושבי עוטף עזה לחזור לביתם.
עושה שלום במרומיו
הוא יעשה שלום עלינו
ועל כל עם ישראל
ואמרו אמן
השבמחקהשגרה היא דבר חשוב מאוד השומר על אדם בריא בגוף ובנפש.
אתם דוגמא ומופת לסבא וסבתא
השבמחקתרומה לחיילים .
השבמחקהשתתפות בהלוויות.
ניחום אבלים .
זה המינימום שאנחנו האזרחים יכולים לעשות למען החיילים שלנו.
רבקה יקרה, תמיד היית צוק איתן...תודה לך על שאת מצליחה להעלות בכתב את מחשבותיי ותחושותיי
השבמחק