יום שני, 5 במאי 2014

יום הזיכרון באורט בנימינה או לחיות בלבבות

בשבוע שעבר, קיבלתי בדואר מכתב מהנהלת אורט בנימינה, 
ובו הזמנה להשתתף בטקס התייחדות עם זכר בוגרי בית הספר
אשר נפלו במערכות ישראל ובפעולות האיבה.


ההזמנה הגיעה בפורמט מוכר ואהוב.
עברו שלושה ימים וביום רביעי צלצל הנייד .
שלום מדברת אילנה המזכירה של טל מנהלת בית הספר. 
אני מזמינה אותך למפגש צוות כיום וצוות ותיק לרגל קבלת
תעודת בית ספר מצטיין של רשת אורט ישראל. 
תגיעי?
זה האות שהגיע הזמן להיכנס בשערי בית הספר כאורחת.
בוקר יום הזיכרון ואני לובשת  בגדים ייצוגיים: 
חולצה לבנה מחויטת, מכנס שחור, עליונית שחורה ונעלים...
לא על עקב ......הפעם כמעט שטוחות.
אני מגיעה לשער החטיבה והשוער במאור פנים אומר בוקר טוב.
מתפתחת שיחה קלה שבו הוא מציין שהיום יגיעו הרבה אורחים
אבל נאמר לו שהוא יקבל עזרה בזיהוי הנכנסים....
הייתה לי תחושה שחזרתי במנהרת הזמן עשור לאחור.
אני ממשיכה לאורך השביל המטופח ונכנסת לרחבה המוצלת
בכיסוי הצללה כחול.
המנהל האדמיניסטרטיבי פוגש אותי, מחבק ומיד מספר
שהכיסוי הונח רק לפני יום יומיים.
"זו הייתה עבודה בלחץ של זמן וחשיבה רבה".....
זהו נמחקו כל השנים ואני שוב בתוך העשייה המבורכת.


הטקס ריגש אותי.
אולי בגלל שבאתי כאורחת והייתי פנויה להעלות רגשות,
ואולי כי חשתי כיצד המסורת משתבחת עם השנים. 
בזמנו עת ניהלתי את קריית החינוך, כל שנה, פעם בשנה
ביקרתי יחד עם רחל פוסטבסקי והמורה לאלקטרוניקה
בבתי המשפחות השכולות
ושם בסלון המשפחתי, ישבנו, שמענו זיכרונות, ראינו תמונות
ויצרנו מרקם של שותפות.
היום ראיתי שהקשר צמח ושותפים לו הורים,אחים נכדים ובני דודים.
זכור לי משפט של אב שכול
"בשבילי הטקס באורט זה ה"יזכור" הפרטי שלי,
כי שם נמצאים המורים שהכירו את הבן,
לשם מגיעים החברים שלו הבוגרים,
ובשבילים של  בית הספר צעד בני יום יום במשך שש  שנים".

 טל רוטשטיין מנהלת הקריה הביאה את סיפור החיים של כל אחד מהנופלים ומשפחתו. לימודיו, שירותו הצבאי ונסיבות נפילתו.
בני המשפחות השכולות הניחו זרים בליווי תלמידים ומורים. 
הייתה הרגשה של התייחדות, כבוד והזדהות עם הכאב
המשפחתי והלאומי.
לי אישית, הדמעות עלו כאשר המשפחה של וייס ענבל
והמשפחה של חנית ארמי הניחו פרחים. 
כאן הכאב אישי.
הפיגועים אירעו בתקופת הניהול שלי, וכל הזיכרונות והכאב על מות 
שתי הנערות המוכשרות צף ועלה ולא הרפה. 

הטקס נערך בצל תפאורה שמשלבת את תמונות הנופלים עם ציורים שהכינו מורות מגמת אמנות לפני שנים.
אביבה אומרת לי: "אני בפנסיה אבל באתי להקים את תפאורה"...
משפט כזה אומרים רק כאשר בית ספר משדר תחושה של
משפחה אחת גדולה.

אורי תלמיד י"ב הקריא בסיום קטע שכתב פרופסור אסא כשר.
"בחייו, האדם כותב את סיפור חייו.
במותו, סיפור חייו נמשך, לא כשהוא לעצמו
אלא כשהוא בתוך סיפור חייו של זה שאוהב אותו.
וזה שאוהב אותו גם הוא כותב את סיפור חייו,
ובתוכו גם המשך סיפור חייו של האהוב המת,
וכך הלאה והלאה....
נמצא סיפור חייו של אדם נמשך
אל תוך סיפורי חייהם של אוהביו ושל האוהבים את אוהביו..
אדם מעולה מוסיף להיות אדם מעולה,
בלב אוהב כשם שהיה בפני עצמו.
אדם צנוע, לא חדל להיות אדם צנוע,
בלב אוהב כמו שהיה הוא לעצמו.
אדם המעלה הוא אדם המעלה,
בלב אוהבו כמות שהוא, בחייו, כמות שהוא במותו.
כך האהבה יכולה לתת לאדם חיי נצח, 
חיים בלבבות.

בצנעה ובענווה אני מרגישה שהעשייה והנתינה, השליחות החינוכית והתשוקה ממשיכים לפעום בקריית החינוך במנהלת, בצוות החינוכי והמנהלי, והרבה זרעים שנשתלו לפני עשור ויותר
צמחו והפכו לצמרת ירוקה ואיתנה.
וכן, אני אגיע ביום רביעי להיות שותפה בטקס של בית ספר מצטיין.
אגיע כמו סבתא גאה לבית ספר מקסים שאני מקווה
 שאני חיה בלבבו ובלב הבוגרים שיצאו משעריו.


5 תגובות:

  1. הצלחת לרגש אותי...אני זכיתי ללוות את בית הספר מקרוב...את אפשרת לי ולחברי לעשות זאת ועשינו זאת באהבה ובמסירות...רבים מהנופלים הם חברים של ילדי או בנים לחברי שלי והמקום שבית הספר נותן למשפחות ולזיכרון הבנים הוא חם ומרגש עד מאד. אני מאחלת, לך ולבני משפחתך, לתלמידי אורט וצוות המחנכות וההנהלה חג עצמאות שמח! אסנת שפיר - בנימינה

    השבמחק
  2. רבקוש, מרגש לקרא את דברייך....להסכים עם כל מילה שאת מייצגת ואומרת. אין לי ספק שהטקס היה מרשים ומרגש, כמיטב המסורת של ביה"ס אורט בנימינה, מאז ומתמיד.
    מרגישה שותפה לעשייה, בכל זאת 14 שנה בהם היה בית הספר לי לבית, לא הולכים ברגל.. מרגישה גאה במה שצוות בית הספר מעניק לבוגריו.

    השבמחק
  3. אכן טכס נאות אשר מדגיש את העבר והווה עבר התלמידים הבוגרים שנפלו והרי הם אלו אותם התלמידים שהתחנכנו כאן ויצאו עם מטען החינוכי שלו זכו כל בוגרי אורט בנימינה ומעבר לטכס הזיכרון זהו גם נקודת המפגש בין הדורות בוגרי ביה"ס לבין הנוכחים יפה כתבת בבלוג .

    השבמחק
  4. כתבת מרגש, עצוב לקרא שמות שהכרתי בתור חיילים

    השבמחק
  5. נזכור את נופלי בית הספר תמיד בליבנו , זה קטע כל כך קשה בשבילי .. שאני רחוקה אני חושבת על כך שהשארתי את כל התפאורה התמונות והציורים שעשיתי עם תלמידי בדמעות ... התלמיד הראשון שנפל היה רון טנדט והוא היה צייר מוכשר שאלוהים ישמור את כולם.

    השבמחק

אשמח לקרוא מה דעתכם על פוסט זה