יום ראשון, 27 ביולי 2014

כשהתותחים רועמים המוזה שותקת

אני בחורה מאוד מסודרת ומקיימת הבטחות, אבל בתקופת מבצע או מלחמה " צוק איתן" אני מרגישה קושי רב לשבת ליד המקלדת ולכתוב. אולי מתוך חשש שמשקעים קודמים של פחד וחשש יעברו את המחסומים ויעלו למודעות ואולי הכאב הגדול של האובדן והשכול יעלה שוב דמעות שאי אפשר לעצור. 
ובכל זאת התחלתי לכתוב תוך רצון לתעד את הדברים הקטנים שאינם בחדשות ויוצרים את האווירה המשפחתית.
גיסתי שושי גרה בראשון לציון והיא עוברת את המלחמה בין אזעקה לרגיעה בממ"ד. עידכונים מידיים של הבומים, היירוטים והנפילות מועבר מיידית בווטסאפ. האפליקציה מקבלת חיים וכולם מעבירים מידע היכן הם נמצאים ומה קורה. כאשר עלתה ידיעה על הנופלים, ראש השבט נזף עקב חוסר הרגישות ומיד כולם התיישרו לימין.
חולי הבת המאומצת מארגנטינה תמיד נתפסת במצבים מביכים, או באמבטיה או באוטובוס. מאי נמצאת בצו שמונה ויונית יוצאת ונכנסת למרחב המוגן - חדר המדרגות. סוף סוף מכירה את השכנים.

כדי להתגבר על החרדות התחילה יונית לאסוף תרומות לחיילי צהל

ועשתה זאת בכבוד. כולם התגייסו למשימה הירקן, החברות בארץ 

ובחו"ל ואפילו רופאת השיניים של ראש השבט תרמה משחות שיניים 

לחיילים.


את ארוחת השבת הדו- שבועית קיימנו בעיתה, והיא הוקדשה לעורף האיתן שמפגינה משפחת צוק גביעים ומדליות הוענקו לכל בני המשפחה אשר שומרים על רוח איתנה.
בשבוע זה התארחה אצלנו משפחה מכפר עזה ובפעם הראשונה שמענו ממקור ראשון מהי המשמעות לחיות 14 שנים באווירה של צבע אדום.
ראש השבט נשא תפילה לשלום החיילים,איחל החלמה לפצועים ושלח תנחומים למשפחות הנופלים.
 בשיחה ביני לבינו הוא מעלה את התסכול שהדור שלנו פספס את חלון ההזדמנויות להביא שלום. חשבנו שהבנים לא יצטרכו להלחם והתבדינו. האם נגיע למצב של שלום דקה לפני שהנכדים יגיעו לגיל גיוס?
כבר היום אנחנו רואים את השריטות שמבצע צוק איתן מותיר בילדים. עגור בן הארבע מספר על עזה כאילו זו הייתה אגדה של האחים גרים והנכדה תמר שומעת קול מטוסים ומצטמררת ועיטם מעדיף לישון בממ"ד ליתר בטחון. 

 על התחושה הזו שהדור שלנו פספס את ההזדמנות לשלום כתבה אסתי הפנסיונרית שהיא האחות של גיסתי. היא גרה בחיפה, ועבדנו במספר פרויקטים לאורך שנים יחד וכמובן שהיא חברה שלי בפייסבוק.
בימים אלו של מבצע צוק איתן היא פרסמה פוסט בשם המאזן המלחמתי שלי, פוסט  שדגדג לי בלב. 
המאזן המלחמתי שלי או כיצד לא התגשמה נבואתו של אבא שלי:
כשהייתי קטנה קטנה, אבא שלי קבע שכאשר אהיה גדולה לא יהיה יותר צורך בצבא... אז ככה:
1956 - אני בת 4 - מלחמת סיני. אבא מגויס כדי לשמור עלינו, אנחנו אצל סבתא יחד עם אימא שכרסה בין שיניה.
1967 - אני בת 15 - מלחמת ששת הימים. אבא שוב מגויס.
1969-1970 - מלחמת ההתשה. אני חיילת בצבא שאמור היה כבר לא להיות... (חלומו של אבא שלי, זוכרים?)
1973 - אני בת 21 - מלחמת יום כיפור. אבא בבית אבל אותי מגייסים למילואים כדי לשמור עליו.
1982 - אני בת שלושים - מלחמת לבנון הראשונה. אני כבר אימא בעצמי. יש לי ילדה בת שנתיים וחצי וילדה בת שלושה חודשים.
1991 - אני בת 39 - מלחמת המפרץ הראשונה. יש לי כבר שלושה ילדים שצריך לשמור עליהם מהטילים של סדאם.
2002 - אני בת 50 - מבצע חומת מגן.
2003 - אני בת 51 - מלחמת המפרץ השנייה.
2006 - אני בת 54 -אני כבר סבתא. יש לי נכדה. מלחמת לבנון השנייה. הבן שלי , חייל בצנחנים, שומר עלי.
2008 - עופרת יצוקה...
2012 - עמוד ענן...
2014 - צוק איתן.......
עוד רגע אני בת 62.... יכול להיות ששכחתי מלחמה או שתיים. קורה.
הנכדה שלי בת 10. עוד שמונה שנים גם היא תתגייס לצבא ותשמור על אימא שלה. היא הנינה של אבא שלי.

אני אפילו לא מעלה על דל שפתותיי את ההבטחה: "כשתהיי גדולה כבר לא יהיה צורך בצבא...".
הלוואי שאתבדה.


ובתקווה לימים שקטים ונייחל להגשמת חזון אחרית הימים:

 וְכִתְּתוּ חַרְבֹתֵיהֶם לְאִתִּים וַחֲנִיתֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת
 לֹא יִשְׂאוּ גּוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּן עוֹד מִלְחָמָה:
 (ד) וְיָשְׁבוּ אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ

2 תגובות:

  1. כל דור אומרים"כשתהיה גדול לא תתחייב ללכת לצבא כי לא היו מלחמות"
    אבל זה אף פעם לא נכון

    השבמחק

אשמח לקרוא מה דעתכם על פוסט זה