אני מוכרחה להתחיל בווידוי קטן עם קצת בושה. לידיעתכם עברה שנה מהביקור האחרון שלי בירושלים הבירה ומאז אני יודעת שמים רבים זרמו בגיחון.
אז בבוקר יום שני קמנו מוקדם בבוקר ראש השבט, אחיו, גיסתי קטי וגיסתי שושי ועלינו לעיר הקודש ירושלים.
ביקשתי מרחל שתדריך אותנו בסמטאות העיר העתיקה ולא הוספתי פרטים כי רציתי ללכת לאיבוד ללא מטרה ורק לחוות ולא למלא משימות.
כבר בפסקה הראשונה אתם יכולים לחוש את הרוח הפנסיונרית, כי מי יכול לקום סתם כך באמצע השבוע ולשוטט ברחובות ללא מטרה וללא התחייבות?
ומי יכול להרשות לחוות את הרגע ללא נקיפות מצפון שהוא מאבד משהו מעבר לפינה?
יצאנו לדרך ואני מצוידת בכובע במצלמה פשוטה שתתפוס את הרגעים שהעין רואה. כבר בעליה לירושלים ראיתי במרחק את תוואי הרכבת והמנהרות, ההרים זזו ופינו מקום לנתיב חדש לעיר הקודש.
איזה יופי !! באמת הגיע הזמן לעלות לעיר ללא פקקים ולרדת ממנה בלי חשש של איבוד בלמים בירידות ובסיבובים. אני מבטיחה להיות הנוסעת הקבועה ברכבת לירושלים רק שתיפתח בעשור הזה.
לאחר תצפית על ירושלים החדשה התחלנו את הסיור בשער יפו. רחל נתנה דברי הסבר על הכתובות בשער יפו תוך תרגום שלטי הטפיחה העצמית על הכתף של השליט העותומני.
כבר בתחילת ההליכה בסמטאות הרגשתי את הנינוחות הקיימת וקוראי העיתונים היו ניגוד גמור לחששות שניקרו בלב ומקורן בידיעות על העימותים האלימים בירושלים.
הגענו בעקבות הצליינים לכנסיית הקבר, קבוצה של צלייניות נשאו צלב על הכתפיים וקבוצה אחרת ערכה טקס תפילה שכלל מזמורים מהברית החדשה. המראות של האמונה הקתולית החזירו אותי לאותם ימים שבהם גרנו במקסיקו סיטי. פעם ראשונה נפגשתי בתופעה ההמונית של מאות ואלפי צליינים אשר הלכו ימים ולילות כדי להגיע לכנסיה, להתפלל לקדושה ולקבל את ברכת הכנסייה.
נתונים סטטיסטים: העיר העתיקה מוקפת בארבעה קילומטרים של חומה ובתוכה 850 דונם כולל הר ציון ועיר דוד.
35 אלף תושבים חיים בעיר העתיקה שמחולקת לרובע מוסלמי, רובע נוצרי, רובע ארמני ורובע יהודי.
לאורך כל ההיסטוריה עברה ירושלים מיד ליד. מהעת העתיקה של הבית הראשון והבית השני, דרך התקופה הרומית, התקופה הביזנטית, התקופה הערבית הקדומה שבה הוקמו מסגד הסלע ומסגד אל אקצה, הצלבנים שבאו מאירופה עם המסדרים הצבאיים והדתיים - ההוספיטלרים והטמפלרים.
קחו נשימה ארוכה כי אנחנו ממשיכים עם התקופה של צלאח א דין - התקופה האיובית, התקופה הצלבנית השניה, הממלוכים, העותומנים, המנדט הבריטי, התקופה הירדנית ושחרור העיר בששת הימים.
כל תקופה השאירה שרידים וכיום ניתן לראות איך בקילומטר מרובע אחד חיים זה לצד זה אנשים בעלי תרבויות ודתות שונות: מוסלמים, ארמנים, קופטים, הכנסייה הרוסית, היהודים כמובן ועוד.
אנחנו עוברים מסמטה לסמטה ובכל עשרות מטרים הרחוב משנה את פניו - סינימה סיטי לייף.
רחל הוליכה אותנו בסמטאות העיר העתיקה וברכה לשלום את המוכרים כל אחד בשפתו.
ראש השבט לא התאפק וקנה אולר לנכד הבכור ולוח שש בש שמקורו בסוריה. הוא קונה ומעניין למה לי קוראים רבקה שוק?
הגענו לבית המלון האוסטרי וטיפסנו במדרגות עד הגג. שם זכינו לתצפית מדהימה על גגות הרובע המוסלמי ובאופק כל מבני העיר.
אמרו לנו שהשטרודל הווינאי הטוב ביותר נמצא בקפטריה של המלון וכדאי לנו לטעום.
אבל כבר בדרך חטפנו ומלאנו את הבטן בפלאפל, בייגלה, כנאפה ומיץ רימונים.
אין ספק שנבוא שוב, רק לשבת בבית המלון שאותו מנהלת נזירה, נטעם את העוגה ונשתה את הקפה.
באחת הסמטאות פנינו שמאלה ושוב טיפסנו במדרגות והגענו לשער הכותנה.
בשער עמדו שני שוטרים אשר מנעו את המשך העליה למסגד אל אקצה. ביקשנו להיכנס ולצלם קרוב יותר אולם התשובה הייתה שלילית.
כאן הבנו שבכל זאת אנחנו במזרח התיכון והשקט שביר מאוד.
ברובע הארמני בירכה אותנו לשלום ממרומי הקיר המלכה הארמנית שלא הצלחנו לפענח מי היא אבל זה לא מעיב על היופי וההדר.
בכניסה לרובע היהודי חיכתה לי להקת כליזמר והצלילים שלהם חיממו לי את הלב. אה...זה לא בשבילי? לא נורא בפעם הבאה אבקש תזמורת מלאה.
אז מה היה לנו בבוקר זה?
קדושה , תפילה, מוזיקה, מראות שובי נפש, אוכל טוב והעיקר חברותא מהנה. נתראה בהקדם בסיור הבא
שנה טובה.
העיר העתיקה היא שילוב של צבעים , ריחות, ואוכל ים תיכוני קלאסי. זה מוקד תיירותי נדיר , חבל שהפלסטינאים לא מבינים את זה. זה מכרה זהב בזמן שלום.
השבמחק