נוסטלגיה של אוספים ממפיות ניר ועד פרחי הבר של בלובנד

 בילדותי הייתי אספנית צמרת.

אספתי מפיות נייר ואחסנתי אותן באהבה  רבה בתוך קופסת נעלים. 

מפיות מניר קרפ עבה 

ומפיות מניר משי מרשרש,

מפיות מרובעות ומלבניות 

והכי שוות היו העגולות. 

חיברתי סדרות של מפיות שעליהן הדפסי פרחים צבעוניים, מפיות 

שלוקחים בהחבא מבתי קפה ובתי מלון, והכי הכי היו המפיות 

של אניות הנוסעים שאבי היה מביא לי כי הוא עבד בנמל חיפה.

זה היה ה"אוצר", שעימו שיחקתי, טיפחתי והחלפתי עם החברות.

עד היום אני נהנית לשחק עם המפיות בארוחות ליל שבת וכל פעם 

להפתיע בצבע ובצורה שונה, בתוך הכוס או על הצלחת.

ואם מדברים על אוספים בשנות השישים, אבי אסף באופן היסטרי 

מחזיקי מפתחות שאותם הוא תפר ותלה על גבי לוחות. 

היום בבית על הקיר נמצאים הקופים שלא רואים , לא שומעים, ולא 

מדברים. האוסף גדל ויצא מפרופורציה כי  התחילו  להגיע שלישיות של 

צפרדעים ופילים ואז האספנות הפכה לאגירה וחשתי מחנק.

עם "פאנג שאו" או בלעדיו הצפרדעים יצאו לגינה ואני נשמתי לרווחה.

בשנת 1961 יצא לראשונה בישראל פיתוח מתקדם של מרגרינה עם חלב באריזת ניר אלומיניום מוזהב - מרגרינה גולד -בנד.

ילדי שנות ה-60 עמדו בתור לקבלת האוספים המפורסמים של סדרת תמונות ארצות ועמים ופרחי הבר שאותם היינו מייבשים ומדביקים יחד עם הגלויה של פרחי הבר של ארץ ישראל.

אמא שלי קנתה מרגרינה בכמויות והאוסף שלי גדל בהתאם.

הבנים לפי עדות ראש השבט אספו פקקים , בלורות, עטיפות של מסטיקים, בולים ומקופסאות של סיגריות נוצרו קלפים למשחק.
באתר נוסטלגיה און ליין מצאתי פירוט של כל עטיפות המסטיקים.

את הפעמון הראשון קיבלתי מראש השבט בעת המינוי למנהלת .

חשבון פשוט מראה שעברו מעל שלושים שנה. רוב הפעמונים ארוזים בארגז במחסן ומעטים נמצאים על אדן החלון.

"מאדם לוי" נתנה לי את חיפושית המזל הראשונה בפאריז ומאז גדלה המשפחה ונוספו צאצאים מלאי צבע ואהבה.

אין ספק שהאספנות נמצאת בגנים המשפחתיים. וראה לדוגמא כיצד
הנכדה אוספת את השרשרות שאגרה סבתא רבא והשמחה רבה.

ולסיכום, הרבה פעמים במציאות של היום אני מרגישה את עצמי מחוץ לעולם המושגים של הנכדים, אבל בדבר אחד אני מזדהה איתם במאת האחוזים ......בתענוג האוספים.